יום רביעי, 23 במרץ 2016

עליה להר הבית / רחל סלע


זכיתי לעלות הבוקר להר הבית עם עוד שלוש נשים (אחת מהן - פעם ראשונה)
 ועוד 4 גברים (שניים מהם - פעם ראשונה),נכנסנו בערך ב-8.20 מוטי לא היה.
האוירה הייתה יותר אנושית ורגועה.

עם כל הקשיחות של הזמן האחרון והוצאת העוגיות מהתיק שלי וריבוי השוטרים והוואקפרים הנצמדים
שאסור לנו להתרגל ולהשלים עם כל החֶרפה העבריינית הזאת אף לרגע,

ביחס לכל המציאות ההזויה והמביישת הזאת - היה לנו בסדר גמור.
 כלומר נתנו להתנהל בנחת, לא האיצו כמעט כלל, לא צעקו, גם כשזרזו או העירו - עשו זאת בנימוס.

ההליכה הנינוחה איפשרה לעסוק בדברי תורה הקשורים למקדש, בענייני פורים ועוד.

אכן בחסות הגשם, המטריות, הצעיפים והמעילים הצלחנו להתפלל הרבה, והלוואי ויעלו תפילותינו לרצון ויקדמו את עם ישראל בעוד צעד לקוממיות ולמקדש.

הגשם המבורך ככלל, גם משפר את מצבנו בהר ומצמצם את פעילות הצרחנים והצרחניות ששם.

נדמה שחייבים להיפגש עם מפכ"ל המשטרה, שבכל זאת יש סיכוי לרוחות חדשות מכיוונו, גם אם לא ישנה את מה שיוצא מראש הממשלה, אבל עשוי לשפר את המציאות בשטח.


 אשרינו שזוכים אנו לעלות ולפעול עם א-ל לקירוב המקדש,
 ונייחל שבמהרה עוד יבואו ימים טובים יותר שכל עם ישראל וממשלת ישראל יצטרפו למהלך,
ואזי נזכה לגאולה שלמה!

תוצאת תמונה עבור תמונות מקדש

יום שבת, 12 במרץ 2016

גאולת פורים ובניין המקדש/ הרבנית עידית ברטוב

מסכת מגילה פותחת בזמן הראוי לקריאת המגילה, ובשונה מכל מצווה אחרת, נפרשים בפנינו חמישה זמנים שונים לקיום המצווה, בהתחשב במקום המגורים והנוחות של כל אחד ואחד. גם המשכה של המסכת משדר חוסר בהירות לגבי מהות החג ומצוותיו: האם הוא נקרא יום טוב? האם הוא מותר במלאכה? האם יש לברך לאחר מקרא מגילה? והאם המגילה היא חלק מכתבי הקודש, ומתוך כך בגזרת חכמים, גם מטמאת את הידיים? יתר על כן, לבקשתה של אסתר מן החכמים "קבעוני לדורות" על חג הפורים, ו- "כתבוני לדורות" על מגילת אסתר, הם משיבים בתחילה בסירוב.
חוסר הבהירות הזה מתרחש בקרב התנאים, אך גם אצל אמוראי התלמוד, מאות שנים לאחר אירועי המגילה, לא התקבעו באופן סופי אופיו של החג ומהותו. כבר המגילה עצמה מתארת את מצוות מרדכי ליהודים: "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר, ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה... לעשות אותם ימי משתה ושמחה וכו'", אם כן, מדוע נדרש הצו המלכותי מאסתר המלכה "לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית"? האבן עזרא מסביר, כי קיום המצווה היה רופף בעם, ואף נטשוה לגמרי, ולכך נזקק מאמר אסתר בהיותה מלכה.
אף בתקופת הגאונים ממשיך היחס האמביוולנטי כלפי החג ומנהגיו, ורב עמרם גאון כותב, כי תלמידי הישיבות ואבות בתי הדין נוהגים להרבות בתחנונים בחג הפורים, לבקש רחמים וליפול נפילת אפיים. מנהג זה הגיע אל הראשונים, הן בספרד והן באשכנז, ורק בימי הביניים הוא מתחיל להיעלם (ראו למשל: תוס' מגילה ד', שיבולי הלקט, אבודרהם ובית יוסף סי' תרצ"ג).
ננסה לשפוך מעט אור, שיסביר את פשר היחס התמוה לחג, ונעשה זאת באמצעות שאלה נוספת. הגמרא מביאה דיון בין חכמים בשאלה המתבקשת – מדוע איננו אומרים הלל על נס חג הפורים? וזאת בקל וחומר מן ההצלה בפסח: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן???" הסוגיה מציעה שלושה פתרונות, כאשר על-פי האחד, קריאת המגילה מהווה אמירת הלל. בהתאם לשיטה זו, אדם שאין ברשותו מגילה, או שנמנע ממנו בכל אופן לקרוא מגילה, ייצא ידי חובה באמירת הלל (כך כתבו למשל המאירי וספר המאור, ובטעם זה אחז גם האבודרהם). הסבר שני מצמצם את גודל הנס, בהיות יציאת מצרים גאולה מלאה, ולעומתה הצלת פורים היתה חלקית, מכיוון שעדיין נותרנו לאחריה עבדי אחשוורוש. אולם הסיבה השלישית, הכתובה למעשה בראשונה, היא המשמעותית ביותר, לפי טעם זה, אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. אמנם יציאת מצרים אירעה בגלות, אך "משנכנסו ישראל לארץ, לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה".
שורשו של הדיון נעוץ עמוק יותר בשאלת קדושתן של ארץ ישראל וירושלים, ותקפותה לאחר הגלות והחורבן. כידוע, בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון, נחוג הפורים ב'שושן פורים', כלומר, יש להן חג בפני עצמן, ומעמדן מושווה לזה של שושן הבירה. הסיבה לכך נאמרת במפורש: "מפני שקדושה ראשונה – קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא". כלומר, מרגע כניסתם של בני ישראל לארץ, כיבושה ויישובה, חלה עליה קדושת עולם, ואף הגלות אינה מפקיעה קדושה זו. חגיגה נפרדת למקומות הללו, מזכירה לכולנו, את מה שניסו יהודי שושן לשכוח.
אך לפני שנגיע ליהודי שושן, נחזור למחלוקת בדבר אמירת ההלל. בעל ה'מנחת-חינוך' מבאר, כי לרוב הדעות (וביניהן גם הרמב"ם), קדושת ירושלים והמקדש לא בטלה בגלות בבל, ולכן אין לומר שקריאת המגילה היא ההלל, זאת מכיוון, שעם הכניסה לארץ, נחסמה האפשרות לומר הלל על נס שבחו"ל. יוצא מכך, שהסוברים כי ניתן לומר הלל בפורים כמו בכל נס שמחוץ לארץ הקודש, סוברים בהכרח, כי קדושת הארץ והמקדש פקעה. על כך בא המועד המיוחד של שושן פורים ומוכיחם.
והיכן היו יהודי שושן? הם נהנו מסעודתו של אותו רשע. סעודת ההשלמה עם החורבן, סעודת פקיעת הקדושה, סעודת הייאוש מן הגאולה והנצחת הגלות. המגילה מספרת שאותו משתה נערך "כשבת המלך אחשוורוש על כסא מלכותו", וגם בשנת שלוש למולכו, והגמרא שואלת, מתי זה אכן התרחש, שכן שני הזמנים אינם חופפים. התשובה על כך פשוטה ונוראית, מאי כשבת? לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: בלשצר חישב וטעה, אני אחשב ולא אטעה. ומה היה אותו החשבון? חישוב הקץ על-פי נבואת ירמיהו: "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם". חישב אחשוורוש את הזמנים, והסיק שאין יותר סיכוי, ובני ישראל לא ייגאלו עוד. הוציא את כלי בית המקדש והשתמש בהם. ויותר מכך, חכמינו מוסיפים, כי באותו המשתה לבש אחשוורוש את בגדי הכהן.
כל מאורעות המגילה התרחשו, כזכור, לאחר הצהרת כורש. הצהרה שהיוותה מימוש החלום, הגשמת הנבואה, ומה היינו מצפים שיקרה? רובו של העם שמנה וסלתה של המנהיגות הרוחנית בחרו להשאר בגלות הנוחה והנעימה, עד שנאמר: לא עלה עזרא מבבל - עד שעשאה כסולת נקיה ועלה. אלו שבחרו לעלות היו רק פגומי הייחוס – חללים, גרים וממזרים, נתינים גבעונים, שתוקים ואסופים, אנשים משולי החברה, שמוצאם מפוקפק.
אחשוורוש, שציירנו אותו בדמיוננו כמלך טיפש וקפריזי, הנתון להשפעתם של הסובבים אותו, נהג בחכמה ובערמה, והנהיג ממשל פתוח "לעשות כרצון איש ואיש", וכך ללכוד את נתיניו לתוך כלוב הזהב. כל סוגי ההכשרים ניתנו בסעודה זו, על מנת לאפשר לכל יהודי ויהודי ('מפוזר ומפורד' זוכרים?) להרגיש בנוח, לחוש בבית. ומה היה הכיבוד בסעודה? השתיה כדת, "כדת של תורה, אכילת מזבח [קרבן ומנחות] מרובה משתיה [נסכים]", כלומר, ההשתתפות וההנאה מסעודתו של אותו רשע, חוזרת שוב ושוב על אותו המוטיב של מחיקת כל תקווה לבניין המקדש, והעדפת תחליפו הגויי-החילוני.
גם כאשר אסתר ניגשה אליו אל חצר בית המלך הפנימית, זו העשויה במתכונת קודש הקדשים, אליה הזר הקרב יומת, מבטיח לה המלך 'עד חצי המלכות', ואומרים חכמינו: חצי המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומה הוא? בניין בית המקדש. ר' צדוק מסביר בספרו 'פרי צדיק',  כי אמנם בגלוי התנגד המלך לבניין הבית, אך "עם כל זה נבנה אז בהעלם ההכנה לבנין בית המקדש על ידי משתה היין דאסתר שאמרה ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת ... ונולד מזה דריוש בן אסתר שבנה את בית המקדש".
ועדיין באותו המשתה , בו נחתמה הגזרה על בני עמנו, מזמין אחשוורוש את החכמים יודעי העתים, שהם 'רבנן, שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים' (מה שנעשה כמובן, רק בארץ ישראל), ומציב בפניהם אתגר, לחרוץ את דינה של ושתי בעודו בשכרותו. הם מבינים היטב את עומק התסבוכת, ומשיבים לו: "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות", ואחשוורוש אינו מתווכח, הוא יודע שהצדק עמם, וללא מקדש יישארו חכמי ישראל נטולי חכמה ותבונה. בתגובה מידית לדבריהם מקרב המלך אליו את כרשנא שתר אדמתא ותרשיש, שמרמזים כולם בשמותיהם על הקרבנות (ראו מס' מגילה י"ב). המשתה מראשיתו ועד סופו מזכיר לכל מי שרוצה לשכוח, מהי מהותו האמתית.
ממשיך רבי צדוק ואומר, כי משתה היין הוא המניע את כל אירועי המגילה, החל בהריגת ושתי, מזרע נבוכדנצר מחריב הבית, וכלה במשתה אסתר. "שכל ענין המגילה יורה על ענין פנימיות צמיחת הישועה שנתעורר מלעילא על בנין בית המקדש שהוא מקום הקרבנות והנסכים ונאמר: את קרבני לחמי לאישי ואמרו ז"ל (ביצה כ' ב) שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן". גם תיאורו של המלך אחשוורוש השתוי: "כטוב לב המלך ביין", מרמז לדבריו, למלך מלכי המלכים, שעורר מלמעלה את זכות הקרבנות והנסכים (כפי שראינו בשמות יועצי המלך).
אך בית המקדש ממשיך ומלווה את ההתרחשויות גם מחוץ לארמון המלכות, ולא בכדי. מרדכי שנושא עמו את זכר המקדש החרב ואת תקוות המקדש העתידי, היה בעברו מיושבי לשכת הגזית, ובזכות ידיעת שבעים לשון, סייע מרדכי בהבאת העומר ושתי הלחם, והיה הממונה על קרבנות היולדות. לאחר הצהרת כורש עלה מרדכי לירושלים על-מנת לבנות את בית המקדש, והמן נלווה אליו כדי לבטל את הצו, והוא שכתב את כתבי השטנה על היהודים. עם סיום המגילה, אומר המדרש, כי את כל הממון שלקח מרדכי מבית המן, נתן לעבודת בית ה'.
כאשר מחפש המן את מרדכי עם לבושי המלכות והסוס, הוא מוצא אותו מלמד את החכמים בהלכות קמיצה. רש"י מחדד ומוסיף שמרדכי: "דורש בענינו של יום, וששה עשר בניסן היה, הוא יום תנופת העומר". שוב אנו פוגשים את מרדכי, המנחיל לעם את תודעת המקדש, ומלמדו הלכה למעשה כיצד לקיים את מצוותיו. לשאלתו של המן, מסביר מרדכי, כי בזמן שהמקדש קיים, מי שמנדב קומץ סולת למנחה, מתכפר לו על מעשיו, על כך משיב המן: בא מלוא הקומץ קמח שלכם, ודחה עשרת אלפי ככרות כסף שלי. מה המיוחד במנחות ובנסכים? מסביר הספורנו: "בחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור, ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד". כלומר, חטאי העם הצריכו הוספת מנחות ונסכים לקרבנותיהם, מה שמתחייב רק לאחר ירושת הארץ וישיבה בה, והזכרתם החוזרת ונשנית ברמזי המגילה, מזכירה לנו שוב ושוב את דורם של אסתר ומרדכי, שאף הם דבקו בעגל הזהב ומאסו בארץ חמדה.
אט אט מגלה לנו המגילה, כי האירועים ההיסטוריים הטבעיים לכאורה, מושגחים ומנוהלים ע"י מלכו של עולם, וכל מטרתו היא להביאנו לידי יוזמה ועשיה באתערותא דלתתא, בבחינת "השמיעיני את קולך". ב'שער הכוונות' מבאר האר"י, כי זמן המגילה הנו בעל פוטנציאל גבוה ביותר, ודווקא משום כך, הוא אף מועד לפורענות. הגיעה העת לבניין בית המקדש השני, אך הרעיה שקועה במנעמי הגלות, ועל מנת לשדרג את יחסי הזוגיות הללו, יש צורך בנסירה, שבסופה יעמדו הדוד והרעיה פנים בפנים, ייגאלו ישראל, וייבנה המקדש. לשם הנסירה מתרחק הקב"ה, וכביכול שרוי בתרדמה (כאדם הראשון), על מנת לאפשר לנו לפתח רצון עצמי ולפעול להצלחת הזיווג, אך ההתעלמות מצדנו עוררה את המן ואחשוורוש לגזור את גזרת ההשמדה "בזמן ההוא שהא-לוה שלהם הוא ישן".
ועם זאת, אומרים לנו חז"ל: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. המן-עמלק, זה שמרים ידו על כסא ה', זה שנרמז בתורה בפסוק: "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?" שבעטיו גורשנו מגן-העדן, סוגר את המעגל בתלייתו על העץ , שהובא מבית קדשי הקדשים (וראו על כך בהרחבה בספרו של המהר"ל, אור חדש, עמ' קצה), מקום שכינתו של עץ החיים, ומקום הדבקות בין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל.



יום ראשון, 6 במרץ 2016




לצערנו בגלל בעיות לא צפויות השיעור של עידית נדחה למועד אחר!!!