יום רביעי, 29 במרץ 2017

סיכום עליית נשים ר"ח ניסן\ רינה אריאל

עלינו 28 איש.
חיכינו שעה וחצי. למדנו מידת הסבלנות. אולי נצטרך להמתין ככה להקרבת קרבן פסח.
השוטרים בכניסה  נחמדים כרגיל.
בהר הם נהיו עצבנים. ניסו להכתיב איפה נעמוד ומתי נעצור. בתחילה התנגדנו. חשוב שלמדריך תהיה היכולת להחליט איפה לעצור.
אחכ בצד המזרחי איש וקף היכה את אחת הבנות והתפתח ריב בין השוטרים לאנשי הוקף.
מיד ההר התמלא בעשרות ערבים משועממים שרק חיכו שיקרה משהו. משלב זה האוירה היתה טעונה יותר וזורזנו להמשיך.

סהכ זכינו היום רח ניסן יום שנטל 10 עטרות לעלות למקום הקרבנת קרבן פסח ולהתפלל על חידוש המקדש.


יום שלישי, 28 במרץ 2017

תפילת "מי שבירך" לפסח\ יעל לוין


המשוררת הלמדנית היהודייה מאיטליה, רחל מורפורגו לבית לוצאטו, נולדה בטרייסט בשמיני של פסח תק"ן (1790) ונפטרה באלול תרל"א (1871) רחל מעולם לא למדה בבתי ספר, אלא רכשה את השכלתה באמצעות הוראה פרטית. ראשית חינוכה בנעוריה היה בלימודי קודש. עד גיל שתיים עשרה למדה חמישה חומשי תורה עם שני דודיה, אחי אמה, חזקיה ודוד. בהמשך למדה את "חובות הלבבות" עם דודה דוד, ועם מורים פרטיים את פירוש רש"י ואת "מנורת מאור". בגיל ארבעה עשרה החלה ללמוד תלמוד בבלי עם רב מהעיר מנטובה, ואתו סיימה את מסכת מגילה ולמדה פרקים נבחרים ממסכתות אחרות ואת כל ספר "ראשית חכמה". אף עם דודה חזקיה למדה תלמוד בבלי וחשבון.

לאחר נישואיה ליעקב מורפורגו ועיסוקה בגידול המשפחה, נהגה רחל לכתוב את שיריה בשעות הלילה ולהקדיש את ראשי החודשים ללימוד. את שיריה הייתה שולחת לבן דודה, חוקר היהדות הנודע שמואל דוד לוצאטו (תק"ס-תרכ"ה; 1800-1865), שהיה צעיר ממנה בעשור לערך, ושד"ל הוא ששלחם לכתב העת "כוכבי יצחק", בו ראו אור מרבית שיריה. כתיבת שירה בידי אישה עוררה עניין רב, ושמה של רחל יצא לפניה לתהילה בקרב משוררי הזמן.

במלאות מאה שנה להולדתה יצאה לאור בדפוס בשנת תר"ן (1890), אסופת שיריה וכתביה "עוגב רחל", בההדרתו של הרב יצחק קסטיליוני, יליד טרייסט אף הוא ולימים רבה של רומא.2 אסופה זו כוללת אף כתבים שטרם ראו אור בחייה.
*   *   *
בשנת תר"י (1850) חיברה רחל מורפורגו נוסח תפילת "מי שבירך" אשר כללה במכתב ששיגרה לשד"ל, ואשר ראה אור לראשונה ב"עוגב רחל",3 ובו ייחלה כי המקדש ייבנה ויזכו לעלות ולהקריב את קרבן הפסח. במאה התשע עשרה התקיימו דיונים הלכתיים בדבר האפשרות של חידוש הקרבת קרבן זה, אף בלא עמידת המקדש על תלו, ויש להשקיף על תפילתה בהקשר הזה. בראש התפילה שייסדה נכללו ונזכרו אף האימהות. ככל הידוע, זו התפילה היחידה מסוג תפילות "מי שבירך" אשר נתחברה עד אותה עת בידי אישה.

וזה נוסח תפילתה של רחל מורפורגו:

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה יברך את כל קהל עדת ישראל ונזכה ונחיה ונעלה להקריב פסחים על גבי המזבח, שמחים וששים בבנין בית מקדשנו במהרה בימנו [!] אמן.

תפילה זו לא זכתה כפי הנראה בזמנה לתפוצה רחבה, ואין קיימות כל עדויות שהיא נאמרה בפועל בידי יחידים או בידי חוג כלשהו. בקטע המקדים את התפילה נזכר בין היתר: "והיה כבוא הספר הזה אליך [...] הקרב את העם אנשים ונשים וטף וקרא בקול גדול כה כתבה הצעירה מן הצאן". רחל ביקשה אפוא שמכתבה יוקרא בפני בני משפחתו של שד"ל. אפשר אף שדבריה הובאו לידיעת בני משפחתה שלה ומכריה.

נראה כי ראוי לחדש בזמננו את אמירתה של תפילה נאה זו. מועדים אחדים עשויים להיות מתאימים לנשיאתה. מועד ראוי אחד הוא שבת מברכים של חודש ניסן, בתום ברכת החודש, בידי הציבור או ביחידות, וזאת מתוך השוואה לתפילה אחרת, המאזכרת נשים וגברים כאחד, המופיעה במקצת עדות ישראל כתפילה הנאמרת בברכת חודש אב. בספר "אור עינים" נזכר תחילה כי "יש נוהגים כשמכריזים החדש בבית הכנסת לומר זה השיר". נוסח התפילה המובא בו הוא: "מחדש חדשים. יקבץ נפוצים / אנשים ונשים. לעיר הבנויה / וזה החדש. לטובה יחדש / ורצון יצו אל. רב העליליה".4בשונה מתפילת "מחדש חדשים" הנאמרת בפתיחת ברכת חודש אב, הרי שנראה כי ראוי לומר את תפילת ה"מי שבירך" שחיברה רחל מורפורגו בתום ברכת החודש.

מועד נוסף לאמירת תפילת "מי שבירך" זו עשוי להיות ראש חודש ניסן עצמו, שכן על פי המובא ב"סדר רב עמרם גאון" עולה כי ברכת החודש נאמרה בראש חודש גופו.5

שבת הגדול לאחר תפילת "מי שבירך" לקהל בבית הכנסת הוא זמן אפשרי אחר שראוי כי הציבור יאמר תפילה זו. זמן מתאים אחר לנשיאת התפילה הוא בתום "סדר קרבן פסח", הנאמר כרגיל בערב פסח לאחר תפילת מנחה כתחליף להקרבת קרבן פסח, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).6

ניתן אף לאומרה בליל הסדר עצמו, לאחר אכילת המצה, שכן קודם ברכת היין על הכוס השנייה, שאומרים עליה את ההגדה, מובעת התקווה כי קרבן פסח יחודש – "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים" – כאשר מוטיב רעיוני זהה מצוי בנוסח התפילה שחיברה מורפורגו.7

*   *   *
אפשר אף להזכיר זיקות אחדות נוספות המובאות בכתבי רחל מורפורגו עם חג הפסח. כך רחל הקדישה את אחד משיריה, שנכתב בשנת תרי"א (1851), למחנך מאיר רנדגר (1780-1853) לרגל יום הולדתו.8 בקטע המקדים את שירה של מורפורגו מאוזכרת לשבח בתו של רנדגר בהקשר ל"פירוש ההגדה" שיצא לאור: "לשמחת תקפות [!] השנים יום הלדת הגביר ר"ם ונשא מורה הוראות בישראל רבי מאיר ראנדגגער יצ"ו לעד יחיה. והראה לי פירוש ההגדה שהוציאה לאור בתו היקרה ואשמח בשמחת תורה". בת זו מוזכרת אף בבית הפותח של השיר: "הלא ישיש נכבד ישיש / בהראותו חכמת בתו / הנה יפה זכה ברה / וחן חן לה שמחת ביתו".

בתו זו של מאיר רנדגר, המופיעה בשיר זה בעילום-שם, היא פלורה (1824-1910), ו"פירוש" זה אינו אלא תרגום ההגדה לאיטלקית שהיא הכינה. ההגדה יצאה לאור בדפוס בראשונה בשנת 1851 על ידי מאיר רנדגר ובשנייה בשנת 1853. 9בשער המהדורה הראשונה נזכר שהוא היה המתרגם, אך בהקדמה ציין כי בתו היא שתרגמה את ההגדה וכי הוא שערך את התרגום. במבוא למהדורה השנייה, שראתה אור בשנת 1853, ציינה הבת כי היא שתרגמה את ההגדה.10  בדומה לאביה, אף פלורה עסקה בחינוך. היא עלתה ארצה פעמיים, לראשונה בשנת 1856, שם נישאה ליעקב פרידנברג, ולאחר מכן ב-1864, ופעמיים נאלצה לשוב לטרייסט. את מסעותיה ורשמיה תיעדה ביומן שחיברה באיטלקית, אשר תורגם בשנים האחרונות אף לעברית.11

לקראת סיום "עוגב רחל" מופיע מעשה נסים, שרחל העלתה על הכתב בלשון הקודש לבקשת בן דודה עלום-השם, למען ישמש כזיכרון.12הסיפור כתוב בגוף ראשון, ונאמר בו כי בשנה השנייה לנישואיו, בי"ג בניסן בערב, לא היה בידו כסף כדי לרכוש את מצרכי החג, והוא היה בוש לפנות לבני אדם. בשעה הרביעית באה אחת משכנותיו וביקשה אותו כי יתלווה אליה לקנות דבר-מה. הוא עשה כן, ומששב התהלך בלב קודר ונשבר עד השעה אחת אחר חצות. ואז פקח ה' את עיניו והוא ראה לפני רגלו דבר-מה לבן ונטלו. רק משהתקרב לנר נוכח כי היה זה "ניר כמו דינר עובר לסוחר. לכן שמח לבי ויגל כבודי כמוצא שלל רב. כי בו קניתי כל צרכי החג". הוא הוסיף והביע את תהילתו לקב"ה שעזרו ולא עזבו, ומוסר ההשכל שהסיק ממאורע זה הוא ש"לעולם אל יתיאש אדם מן הרחמים כי הוא יודע חוסי בו יתברך עוזר דלים ועושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו".

הערות
[1]על דמות זו ראו ביתר הרחבה י' ברלוביץ, "רחל מורפורגו: התשוקה אל המוות, התשוקה אל השיר: לטיבה של המשוררת העברית הראשונה בעת החדשה", סדן ב (תשנ"ז), עמ' 11-40; ט' כהן, "בתוך התרבות ומחוצה לה: על ניכוס "שפת האב" כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של האני הנשי", סדן ב (תשנ"ז), עמ' 69-110; Y. Levine Katz, "Rachel Morpurgo," Judaism, 49,1 (Winter 2000), pp. 13-29.
2רחל מורפורגו, עוגב רחל, בעריכת הרב יצחק קסטיליוני, קראקא תר"ן. לקורות חייה ראו במבואו של הרב קסטיליוני, "הקדמת המוציא לאור", שם, עמ' 5-9.
3שם, עמ' 107, V. ראו עוד שם, עמ' 60, XI.
4אברהם מיכאל פונטאנילה, אור עינים, ריגייו תקפ"ב, מה ע"א. ב"שפת אמת", צפת תקצ"ב, קיג ע"ב, מצוי נוסח שונה מעט של תפילה זו, המופיע אף בספרו של ר' שם טוב גאגין, כתר שם טוב, קיידאן תרצ"ד, עמ' תלג. ראו עוד י' דאווידזאן, אוצר השירה והפיוט, מהדורה שנייה, כרך שלישי, ניו יורק  1970 , עמ' 110, מספר 908.
5 סדר רב עמרם גאון, מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תשל"ב, עמ' פח.
6אמירת סדר זה נזכרת לראשונה בחיבורו של ר' משה בן מכיר, סדר היום, שראה אור בויניציאה שנ"ט, סד ע"ב-סה ע"א. על מנהג זה ראו עוד הרב גבריאל ציננער, נטעי גבריאל, דיני ומנהגי חג הפסח, חלק ב, ברוקלין נ"י תשנ"ב, עמ' רד-רה; הרב משה יעקב וינגרטן, הסדר הערוך: הגדה של פסח, חלק ג, ירושלים תשנ"ג, עמ' מח-נ.
7על תפילה זו עיינו עוד י' לוין, "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל – עיון היסטורי", כנישתא ב (תשס"ג), עמ' פט-צז; הנ"ל, "נשים אורתודוקסיות בזמננו כמחברות תפילות לכלל ישראל", להיות אישה יהודייה, קובץ שני, ירושלים תשס"ג, בעריכת מ' שילה, עמ' 413-432.
8עוגב רחל, עמ' 65, XVI
9הגדה, Racconto degli avvenimenti memorabili occasionanti la Pasqua, Vienna: Adalberto della Torre 1851.
10ד' קארפי ומ' רינות, "יומן מסעותיה של מורה יהודיה מטרייסט לירושלים (תרי"ז–תרכ"ה)", קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות א (תשמ"ב), עמ' 121.
11ראו ביתר הרחבה י' לוין, "האישה שתרגמה את ההגדה לאיטלקית: סיפורה של פלורה רנדגר פרידנברג", קולך 67 (תשס"ג), עמ' 2-4.
12עוגב רחל, עמ' 117-118, XXII.
הרישום הביבליוגרפי: זהו נוסח מעודכן קמעה של המאמר: יעל לוין, "'כה כתבה הצעירה מן הצאן': על תפילת 'מי שבירך' לרחל מורפורגו", הצופה, סופרים וספרים, כ"ו באדר תשס"ד, 19 במארס 2004, עמ' 11, 14.
יצוין עוד כי החומר שנכתב על תפילה זו ב"תפילת נשים" מיוסד כולו על המאמר הנוכחי כפי שנזכר שם, וכן הוא במאמר ב"מקור ראשון" מיום שישי, ד'  בניסן תשע"ג,  15 במארס 2013, עמ' 16. יוער עוד כי בפרויקט בן יהודה מובאת המהדורה השנייה של "עוגב רחל", אולם זו מהדורה מעובדת ואין להסתמך עליה, כי אם על המהדורה הראשונה משנת תר"ן.

© כל הזכויות שמורות ליעל לוין 

תחינת הנשים לבניין המקדש / יעל לוין


"תחינת הנשים לבניין המקדש" היא יצירה הכתובה בסגנון מדרשי האגדה, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות עד סוף בית שני על סמך זכויותיהן את בניין בית המקדש. היצירה, שיסודות תמאטיים שונים שבה שעונים על הספרות התלמודית, המדרשית והאגדית, כמו גם על הזוהר, מעלה זיקות בין נשים למקדש לאורך הדורות.

בספר מובאות שמונה עשרה נשים או קבוצות נשים שהעתירו לפני הקדוש ברוך הוא בגין זכויות שעמדו להן. נציין את מקצת תוכן היצירה. שרה היא הדמות הפותחת וביחס אליה מובאות שתי המסורות הקיימות, האחת לפיה נפחה את נשמתה בעקבות הבשורה המרה על העקידה מפי השטן, והאחרת הידועה פחות לפיה בשומעה את דברי השטן יצאה נשמתה מרוב שמחה. אשת יונה מציינת כי הייתה עולה ברגלים למקדש, ולא מיחו בה חכמים. חולדה הנביאה מזכירה שהייתה יושבת בדרום הר הבית, לומדת תורה ומתנבאת. בתו של הכהן הגדול מספרת כיצד נשחטו אביה והיא. הנשים בימי נחמיה מתארות כיצד התכערו מחמת העלייה לארץ, כיצד הניחו אותן בעליהן וכיצד היו מקיפות את המזבח, בוכות ומתפללות. שלוש אחיות מוסרות כיצד אביהן התנה עם בניו ועם בנותיו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים" וכיצד קידמו הן לפני אחיהן. כן נזכרו הנשים שהיו אורגות במקדש את הפרוכות.

מיד לאחר הופעת היצירה בשנת תשנ"ו כפרסום בפני עצמו בהוצאת עקד בתל-אביב, נשלחו עותקים ממנו לרבנים אחדים, ובהם לרבה הראשי של תל-אביב, לרב חיים דוד הלוי ז"ל, שנשאל אם מותר לקרוא בספר זה בליל תשעה באב, או שמא אולי רק בתשעה באב לאחר חצות היום, שכן הוא מכיל דברי תורה ויש בסיומו דברי נחמה וגאולה. לדבריו, ניתן לקרוא בספר זה גם בליל ט' באב "בהשמטת דברי הנחמה שבסיומו". מאז הופעתה נתקבלה "תחינת הנשים" ברבים. בין היתר אפשר לציין כי היא נקראת כטכסט ליטורגי של רשות מדי שנה בתשעה באב בקהילות שונות ועל ידי יחידים, התפרסמו מאמרים שונים עליה, וקטעים נבחרים ממנה נדפסו בקבצים ובכתבי עת שונים.

הדמויות המובאות ב"תחינת הנשים" הן רק של נשים אשר היה להן קשר עם בית המקדש, עם מקום המקדש או עם המשכן. "תחינת הנשים" מגיעה עד לסוף בית שני. עניין זה מכוון מאוד, בשל הראייה שנחתמה כאן תקופה מבחינת הזיקה הישירה עם חוויית המקדש. "תחינת הנשים" מבקשת להדגיש שעם החורבן ניבט גרעין הנחמה. תפישה דומה מובעת במקורות ברעיון לפיו המשיח נולד ביום החורבן. סיבה נוספת לתיחום הזה היא משום שהמקורות המתייחסים לתקופות המאוחרות יותר דלים.
מובא בזאת מבחר קטעים מתוך "תחינת הנשים", קטעי הפתיחה והסיום וקטעים נוספים אחדים, כדי שניתן יהיה לעיין בהם, לקוראם וללומדם בקהילה, בחוג המכרים או ביחידות בימי בין המצרים ובתשעה באב, וכן בכל זמן אחר.


תְּחִנַּת הַנָּשִׁים לְבִנְיַן הַמִּקְדָּשׁ - קטעים נבחרים

כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה
נִתְכַּנְּסוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם עִם הָאִמָּהוֹת
וּבָאוּ לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וְקָשְׁרוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל.
אוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא
מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְאָמַר לָהֶם:
מַה לְּאוֹהֲבַי בְּבֵיתִי עוֹשִׂים מִסְפֵּד?
פָּתְחוּ הָאָבוֹת וְאָמְרוּ:
כִּסְּתָה כְּלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'.
בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ
וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה
וְהָעָם הָיָה לִכְלִי נִדָּח בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם...

יָצְאָה נִשְׁמַת אֵשֶׁת יוֹנָה, כַּלַּת יועם, וּבִקְּשָׁה:
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מְצֻוָּה,
עוֹלָה הָיִיתִי בָּרְגָלִים לַמִּקְדָּשׁ
וְלֹא מִחוּ בִּי חֲכָמִים.
וְאַתָּה, שֶׁצִּוִּיתָ לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הַזְּכָרִים לַעֲלוֹת לָרֶגֶל
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה,
הֵיאַךְ יוּכְלוּ לְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ
כְּשֶׁאֵין הַמִּקְדָּשׁ עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ,
כְּשֶׁעָרְבָה כָּל שִׂמְחָה
וּכְשֶׁנִּשְׁכַּח בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת?

בָּאָה נִשְׁמַת בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִלְּלָה:
כְּשֶׁרָאָה אָבִי שֶׁנִּשְׂרַף הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
נָטַל אֶת מַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל וּזְרָקָם לַשָּׁמַיִם וְאָמַר:
הֲרֵי מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּיתֶךָ.
כְּשֶׁיָּצָא לֵילֵךְ תְּפָסוּהוּ הַשּׂוֹנְאִים
וּשְׁחָטוּהוּ בְּסָמוּךְ לַמִּזְבֵּחַ,
מָקוֹם שָׁם הָיָה מַקְרִיב אֶת הַתָּמִיד.
יָצָאתִי אֲנִי בּוֹרַחַת וְצוֹוַחַת:
אוֹי לִי אַבָּא חֶמְדַּת עֵינִי!
תָּפְסוּ הַזֵּדִים אַף אוֹתִי וּשְׁחָטוּנִי
וְעִרְבְּבוּ דָּמִי עִם דַּם אָבִי.
לֹא יְהֵא דָּמֵינוּ כַּפָּרָה וּנְקָמָה?

יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת וְשָׁפְכוּ אֶת שִׂיחָן:
מַעֲשֶׂה וְאָבִינוּ הִתְנָה עִם בָּנָיו וְעִם בְּנוֹתָיו
"
הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם".
קִדַּמְנוּ אָנוּ הַבָּנוֹת לִפְנֵי אַחֵינוּ,
וְהִכְנַסְנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ וְאֶת רֻבֵּינוּ לְתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
וְזִכִּינוּ אֶת אַחֵינוּ עִמָּנוּ
וְנִמְצֵאנוּ זְרִיזוֹת לְקַיֵּם מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח,
שֶׁהִיא זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם.
וְאַתָּה שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת וּמִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה,
הֶחְזַרְתָּנוּ לְשִׁעְבּוּד וְלַאֲפֵלָה
וְשַׂמְתָּנוּ לִסְחִי וּלְמָאוֹס בְּקֶרֶב הַעַמִּים,
לֹא תָּשִׁיב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה לִירוּשָׁלַיִם?

יָרְדוּ נִשְׁמוֹת קְבוּצַת נָשִׁים וּבְתוּלוֹת יַחְדָּו וְהֵשִׁיבוּ דָּבָר:
אָנוּ הִנְנוּ הַנָּשִׁים שֶׁהָיִינוּ אוֹרְגוֹת בַּמִּקְדָּשׁ בְּפָרוֹכוֹת
מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב.
שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּרוֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהֶחֱרַבְתָּ:
שֶׁבַע כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שְׁעָרִים
אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם,
שְׁתַּיִם בַּדְּבִיר – הוּא קֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים
וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָן בָּעֲלִיָּה.
שְׂכָרֵנוּ הָיִינוּ נוֹטְלוֹת מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת
וּבְעַד מְלֶאכֶת הַמַּחְשֶׁבֶת שֶׁל הַפָּרוֹכוֹת שֶׁבַּשְּׁעָרִים
נוֹטְלוֹת הָיִינוּ שְׂכָרֵנוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
וְעוֹד זֹאת, אָמְרוּ חֲכָמִים, כִּי יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלוּ בַּפָּרֹכֶת,
שֶׁלֹּא הָיָה בְּכָל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְשֻׁבָּח מִן הַפָּרֹכֶת,
אַרְבָּעִים אַמָּה הָיְתָה אָרְכָּהּ וְעֶשְׂרִים רָחְבָּהּ
אֲרוּגָה עַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִים
וְהַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתָהּ
וְהָרוֹאֶה אוֹתָהּ לֹא הָיָה שָׂבֵעַ הֵימֵנָּה,
שֶׁלֹּא הָיְתָה צוּרָה בָּעוֹלָם מְשֻׁבַּחַת כְּמוֹתָהּ
וְלֹא הָיְתָה צוּרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הָיְתָה עָלֶיהָ.
וַהֲלֹא מִסְפַּר הַפָּרוֹכוֹת הָיָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר,
כְּנֶגֶד י"ג מִדּוֹתֶיךָ, ו'פָרֹכֶת' אוֹתִיּוֹת 'כַּפֹּרֶת',
לֹא תְּכַפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת מְלַאכְתֵנוּ בְּבֵיתֶךָ?
כְּחוּט שֶׁל פָּרֹכֶת שֶׁהָיָה מַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל
כָּךְ הִבְדַּלְתָּנוּ מִן הָאֻמּוֹת
וְעַתָּה תְּשִׁיבֵנוּ לְבֵין גֹּב הָאֲרָיוֹת?

יָצְאָה בַּת-קוֹל וְאָמְרָה:
נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי! נִצְּחוּנִי בְּנוֹתַי!
לְמַעַנְכֶן לְמַעַנְכֶן אֲנִי עוֹשָׂה!
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיכֶם וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבֶּצְכֶם.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָּנַי רֶגַע מִכֶּם
וּבְחֶסֶד עוֹלָם אֲרַחַמְכֶם.
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם
אֵין שִׂמְחָה לְפָנַי
עַד שֶׁאֶבְנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לְתוֹכָהּ.
וְגַלְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם וְשַׂשְׂתִּי בְּעַמִּי
וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה.
כִּי שָׁב ה' אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ.

© כל הזכויות שמורות ליעל לוין

על "תחינת הנשים לבניין המקדש" ראו עוד: יעל לוין, "'תחינת הנשים לבנין המקדש': מדרש חדש וטקסט ליטורגי לתשעה באב", להיות אשה יהודיה, בעריכת מרגלית שילה, ירושלים תשס"א, עמ' 230-243, 344-348; יעל לוין, "תחינת הנשים לבניין המקדש", קולך 35 (תשס"א), עמ' 1-2.