יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

תפילת כלה / רחל סלע

                        תפילה לכלה
רִבּוֹנוֹ של עוֹלם,
יוצֵר האדם בּצלמוֹ, בצלם אלוהים בָּרא אותו,
זָכר ונקבה בָּרא אותם - - - וַיברֵך אותם, וַיִקרָא את שְׁמָם – אדם.
אדוֹן השָׁלום והשלֵמוּת,
מקור הבּרָכות,
אלוהֵי אבי ואִמי,
אלוהֵי אבותַי שֶׁבּכל הדוֹרות.

בְּלֵב נִרגָש והוֹמֶה,
העולֶה על גדוֹתיו מגוֹדֶש תחושות אושר וצִפִּיה ושִׂמחה וּתהִייה וּכמיהה,
עומדת אני הקטנה, ............  בת .............. .................
לפָניך, אדוֹן כל הנשָׁמות,
להתפלֵל, להודות, לבקש וּלברֵך:

שׁהֶחיָינוּ וקִיימָנוּ והִגִיענו לַזמן הזה !
לַזמן המבוֹרך הזה, בּו מִתבָּרכים אָנו, ועִמָּנו כל ישראל וכל העולָמות,
לשעת רָצוֹן קדוֹשה וּמוּפלאה זוֹ,
בה עומדת אני להִכָּנס לחוּפה עם חתנִי שייעדת לי
וּלהתאחֵד לאדם שָׁלֵם,
בְּשעה מאושרת ונִפעמת זו, ששערֵי שמיים פתוחים בּה לִרווחה,

אנא, אלִי, אלוהֵי יִשעִי, ה' רחום וחנוּן,
בָּרך את חִבּוּרֶנוּ הנִרקם
בּחֵן, בּחֶסד וּברחמים,
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמיתך לדרכּנו המשוּתפת הנוֹלֶדת עתה.
לַמדֵנו לאהוב ולתֵת ולִשׂמוח,
לַמדֵנו לקבֵּל וּלוותֵר וְלִסלוח,
לַמדֵנו לחזור בִּתשובה שלֵמה,
לַמדֵנו עֵת לַחבוֹק ועת לִרחוק מֵחַבֵּק,
לַמדֵנו לִבנוֹת בִּנין עדֵי-עַד
בְּסבלנות, בּהתמדה, וְלִצמוח בּתוכו, וְלִפְרוֹת מִתוכו.
זַכֵּנו שתהא שׁכִינה בֵּינינו,
עזרנו לְחיים של קדוּשה וטהרה,
יַדענו לְחיים של הִתחדשוּת ואמונה וּבִטָחון וּתפילה,
הַרגילנו לְחיים של שִׂמחה, אהבה וחֶסד,
סייענו לְחיים של פִּריוֹן,
בֵּינִי לבֵין אִישִי, וּבֵינינו לכל הסוֹבֵב, וּבֵינינו לאבינו שבַּשמים.

רִבּוֹנו של עולם,
אדוֹן החדווה והאחווה, שהשִׂמחה בִּמעוֹנך,
בּחסדיך וּברחמיך הרבּים המוּשפָּעים עלינו
זוֹכָה אני להִתקדֵש לחתני, וּלהקים בּעזרת ה' בַּית נאמן בּישראל.
יוֹדוּ לה' חסדוֹ, ונִפלאותיו לִבני אדם
:
להוֹדוֹת לךָ בּיראה וּבהערצה,
להודות לך בּגילה, בּרינה, בּדיצה וּבחדווה,
להודות לך בּדֶמַע וּבִרעדה,
להודות לך בּדוּמִיָה עמוּקה,
להודות לך בּאהבה.
ואין אנחנו יכולים וּמַספיקים להודות לך.
זַכֵּנוּ לִחיוֹת חיים של תוֹדה.

וזַכֵּנו, עִם כּל ישראל,
לִבנוֹת אֶבן בִּירושלים של מַטה ונִדבָּך בִּירושלים של מַעלה,
לסייע בכל מאוֹדנו לבִניין המִקדש
שיהַווֶה מקור שֶׁפע למימוּש הבטחתך "וְשָׁכנתי בְּתוֹכָם",
וּלחַבֵּר את כּל העוֹלָמות בּאהבתך,
עַד שיקוּייָם בְּתכלית השׁלֵמוּת דבָרךָ

לָנו וּלכל ישראל וְלַכּל:
"וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם !"    



 רחל סלע  0524-802-550

יעל ואבישג על עליית כלות בתוכנית עושים סדר


יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

התבהרות הארה והערה

                              התבהרות/ הארה והערה

"ולכן ראויה האישה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת, שהיא מצווה מוטלת עליה..."(רבינו בחיי). שעה זו של ערב שבת היא הזמן בה פגמו אדם וחוה, וכיון שהאישה כיבתה נרו של עולם מוטל עליה להאיר לעולם. הדלקת נר השבת מהות תיקון לפגם.

נרות חנוכה חביבין הם מאוד על הקב"ה שהם זכר למנורה שהייתה במקדש. ואותה מנורה במקדש הייתה חביבה עד מאוד שהייתה שקולה ככל הקורבנות. ומדוע נרות המקדש היו כל כך חביבין על הקב"ה? שהם עדות לכך שכל אור שיש לישראל בעולמם הם מהקב"ה והוא זה המפיץ להם את שלומם קיומם.

וכשבנה שלמה את בית המקדש כתיב (מלכים א ו): "ויעש לבית חלונות שקופים אטומים – שקופים כלומר רחבים מבפנים. ואטומים כלומר, צרים מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא משם לחוץ ולא מן החוץ לשם. ללמדך שאין בית המקדש צריך לאור הבא מן החוץ, אלא כל העולם כולו ניזון מן האור היוצא מתוכו החוצה.

תפקידינו כנשים, להפיץ את אותו אור שאנו מדליקות בבתינו בערב שבת. אותו האור אינו פרטי אלא כללי ציבורי. ישנן החושבות שיש להאיר את אותו אור בבית ולהתמקד על שלום בית, חינוך וכיוצ"ב אך אנו כתנועת "נשים למען המקדש" באות לומר שיש להפיץ את אותו האור, אור השייך לעם ישראל למקדש ולכל העולם. האישה לא צריכה לזלזל בתפקידה בבית אך מאידך גיסא היום בדורנו, שיש חושך בהרבה נושאים, ובמיוחד בנושא המקדש וחשיבותו, יש לצאת בחינוך, הסברה והבהרה לעולם כולו על מהות המקדש וחשיבותו. אותו כהן שהדליק בבית המקדש את האור לא לאור הוא צריך אלא להאיר לעולם כולו את מהות ה' ואור המקדש ומקשיו.

אנו כתנועה באות להאיר ולהעיר את רצוננו ורצון כל העולם כולו במקדש עכשיו, מקדש שהוא לא רק כזיכרון, אלא מקדש שהוא ממשי ועכשוי. ואף הקב"ה, חביבה עליו עדות זו של ישראל מעידים על עצמם שהם דבקים רק בו ונהנים מאורו בלבד, יותר מכל מעשה בראשית ומניח את כל משרתיו רק כדי לקבל אור קטן זה אור המנורה אור הבית.

משל למלך שהיה לו אוהב שרצה שהוא יסדר לו מקום בביתו. הלך ועשה כמיטב יכולתו כדי שיהיה לו מקום בבית. שיפץ, קנה, תיקון. עד לאותו היום שהגיע המלך ובאו איתו כל פמליתו והביאו עמם רכוש יקר מאוד זהב כסף ומרגליות יקרות. נבהל אותו אוהב המלך ורץ להסתתר ולהטמין כל מה שהתקין למלך. חפשוהו בכל מקום עד שמצאוהו ושאלו המלך לפשר הדבר אמר לו ראיתי כל הכבוד הזה שבא עם המלך ונתבישתי והטמנתי כל מה שהכנתי. אמר לו המלך: אני לא רוצה בכל מה שהבאתי עמי אלא בשבילך באתי לאהבתך!
כך הקב"ה הוא כולו אור והוא מצווה על בנ"י לעשות לפניו מנורה ולהדליק אותה. האם יש לנו מקום לפקפק בכך ולומר אין אנו ראויים או מוכנים, קודם נכין את עצמנו נתקדש 'נעבוד על גמילות חסד אהבת הזולת שמירת הלשון' ורק אז נוכל אולי להיות מוכנים להדליק את נר המקדש - הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות?!   כך ההרגשה היום – אין אנו ראויים לקדושה זו או מה קדושה זו שייכת לנו, וכך הייתה ההרגשה בימי היוונים - שניסו לעקור את האמונה של ישראל של רוממות וקדושה שלמעלה מן הטבע ושיהיו עושים כל מעשיהם בדרך הטבע.

ועכשיו שאנו מדליקים בכל בית ישראל את אותם נרות הרי הנר הזה עולה ומתעלה, ובכל נפשות ישראל ונשמותיהם הוא מאיר ודולק כל ימות השנה.אנו אומרים לפני הקב"ה אנו רוצים את אותו הנר שנדליק בבית המקדש והקב"ה אומר לנו אני מניח את כל פמליתי רק לקבל נרכם. כאן באה האהבה האמיתית שבין ישראל לאביהם שבשמים.
אנו מחכים ומצפים לאותה האהבה להגלות להראות להתבהר שנוכל להאיר שוב את נרותינו בבתינו הקטן ובבית הגדול והקדוש.    




יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

שלום לך, חברת מקדש יקרה!

שלום לך, חברת מקדש יקרה!
* אנו ממשיכות במפגשי-לימוד מקדש ב"ה.
אחרי המפגש הראשון, שבו גם נהנינו להיפגש, וגם למדנו לקראת חיי מקדש וקיבלנו מושגים ראשונים של טומאה וטהרה וכד', וטָעמנו עד כמה הרבה עלינו עוד ללמוד וכמה קשה לקלוט כל כך הרבה מושגים חדשים, והכל בהדרכתה הרהוטה והמלומדת של עידית ברטוב - עשה לנו טעם של עוד.
המפגש הקרוב יתקיים ב"ה ביום שני, כ"ט בשבט, אור לראש חודש אדר א', וכרגיל בירושלים אצל המארחת המתמדת שלנו - רבקה שמעון שמארחת תמיד במאור פנים נדיב. סליחה מן הרחוקות, אבל ירושלים היא בכל זאת המקום המרכזי ביותר לכולנו אפילו גיאוגרפית. מצ"ב מודעה יפה עם הפרטים על המפגש הזה.
 עליות להר הבית:
ברוך ה' הרבה מאיתנו עלו להר הבית בחודש האחרון. לא את כולן ידענו מראש ולכן לא הכל פורסם מראש, אך הכל משמעותי ומשמח.
כל פרסום הוא חשוב ומוסיף מעגלי מוּדעוּת וקשר, כל אחת שעולה מביאה איתה לעליה נשים נוספות, וככל שהפרסום שלנו הוא ביחד - זה נותן תמונה רצינית ואמינה לנו כתנועה.
מי עולה בחודש טבת??? ומי עולה בחודש שבט???
אני פתחתי את טבת ועליתי הבוקר (מקווה עוד לשלוח סיכום ותמונות). מי עוד כבר יכולה לנקוב מועד לעלייתה הבאה???
*  יישר כוח גדול לחברותינו יעל קביליו וציפורת חזי שהיו בצוות המארגן בהפקת האירוע היפה שהתקיים אמש - תרגול חנוכת מזבח-העולָה ותרגול הדלקת מנורת המקדש. היה מאד מרגש, מהפכה המתחוללת לנגד עינינו ממש ובשותפותנו הפעילה וצוברת תאוצה וקהל ותחושה ברורה שאנו מתקדמים למקדש. אשרינו שאנו זוכות להיות חלק מהתהליך המפעים הזה!


יום שני, 14 בדצמבר 2015

תרגול הדלקת המנורה וחנוכת המזבח / יעל קביליו

ברוך ה זכינו למעמד תרגול הדלקת המנורה וחנוכת המזבח בנהולם של מטה ארגוני המקדש. תודה לכלל הפעילים שלקחו יד ועזרה וכל פעם מצליחים להרים פרויקטים גדולים שכאלה. וכל זה בניצוחו של פרופ' הלל וייס.
לקראת התרגול היה חשש גדול לקיים ארוע בחוץ במקום לא מקורה. ישתבח בורא עולם בחסדו מזג האויר והמקום הקרדו הפתוח היה בדיוק ומדויק. לאורך כלל התרגולים אנו רואים את יד הבורא שמנחה ונותן כוח לעשיה. 
בתרגול הגיעו נוער המקדש לבוש בבגדים מיוחדים וכאן המקום לומר תודה לבגד העברי שנתן לנו אפשרות להשתמש בבגדים אילו. הרב אריאל הנחה את כלל האירוע בהדגמת קורבן התמיד. מצרפת את ההנחיה של ראש הכהנים הרב ברוך כהנא.
 מאחר שהחשמונאים עשו חנוכת המזבח בחנוכה, וגם הדליקו בו את מנורת המקדש, נתרגל הערב תמיד של בין הערביים, שבה מחנכים את המזבח,והדלקת הנרות.
לא נבצע כאן שחיטה מפני בעיות טכניות, אלא נביא כבש שנשחט ונותח מלפני כן. כמו כן, לא נדליק אש בגלל מגבלות מנהליות, אלא נעלה את האברים על ראש המזבח בלי אש.
סדר תמיד של בין הערביים:
שני כהנים מעלים שני גזירי עצים, על האש שהודלקה כבר בתמיד של שחר.
שוחטים את קרבן התמיד. במקרה שלנו הכבש כבר נשחט, ולכן הכהנים ידמו שחיטה וקבלת הדם הולכה וזריקה.
זורקים את הדם שתי מתנות שהן ארבע, על קרן מזרחית צפונית של המזבח ועל קרן מערבית דרומית מתחת לחוט הסיקרא. אנחנו משתמשים במים צבועים אדום.
עכשו עושים הפשט וניתוח. בכבש שלנו זה כבר נעשה. שוטפים במים את הקרביים ושמים אותם בכלי.
ששה כהנים מוליכים את האברים למזבח: הראשון בראש וברגל, הראש בימינו ורגל ימין ביד שמאלו. השני בשתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו. השלישי בעוקץ וברגל. העוקץ בימינו והרגל של שמאלו בשמאלו. הרביעי בחזה ובגרה, החזה בימינו והגרה בשמאלו. החמישי בשתי דפנות, של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו. הששי בקרביים בכלי, והכרעיים על גביהן.
עוד שלשה כהנים מוליכים את מנחת הנסכים, מנחת החביתין של הכהן הגדול והיין לנסכים. מולחים את האברים ואת המנחות, מעלים אותם לראש המזבח.  כהן אחר זורק אותם על אש המערכה. והוא מנסך את היין על הקרן דרומית מערבית והלויים שרים את השיר של אותו יום.
הדלקת הנרות:
בכל נר יש חצי לוג שמן, שאמור להספיק ללילות הארוכים ביותר בשנה.
השמן הופק במיוחד לתרגול הזה בלי טחינה.
מדליקים את הנר המערבי (נלך לפי השיטה שהוא הנר האמצעי) מהאש שהמזבח החיצון. את הנרות האחרים מדליקים נר מנר - מושכים את הפתילה אל הנר הסמוך וכך מדליקים.
מפנים את התפילות לכיוון הנר האמצעי.





יום רביעי, 9 בדצמבר 2015

לראות את האור / הרבנית עידית בר-טוב


 השמן הוא החכמה, חכמת התורה. בכד החתום בחותמו של הכהן הגדול- לא יכולה הטומאה היוונית לפגוע. בשורש הנשמה- האסתטי והאתי מחוברים, השכל והלב משלימים, האמת היא האמונה. בעולם הגלוי אנו פועלים בששה מימדים, כמו בקוביה, והמימד השביעי הוא נקודת הקודש שבטבע, הרי העולם נברא בשבעה ימים, גם במנורת המקדש היו שבעה קנים, אבל בחנוכה- אנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים חנוכיה בת שמונה נרות, כדברי המהר"ל, סוד השמונה הוא הקדושה שמעל לטבע.  ברית המילה מתקיימת בגיל שמונה ימים, ובציצית ישנם שמונה חוטים, וגם במקדש עניינים שונים קשורים לשמונה- שמונת בגדי הכהן הגדול, שמונת הכלים ששוררו בהם הלוויים, שמונה ריחות טובים בשמן המשחה ובקטורת, שמונה בדים (בארון, בשולחן, במזבח הזהב ובמזבח העולה), והכינור של ימות המשיח יהיה בן שמונה מיתרים. (זהו חלק מן הרשימה שמביא רבנו בחיי). שמונה- אותיות נשמה, ואותיות שמן. בשמן נמשח גם מלך המשיח מבית דוד.
אם כך- כיצד מתקשרים ימי החנוכה לפרשיות התורה? גם התורה מכירה בדיכוטומיה היוונית והנוצרית של גוף ורוח, קודש וחול, מה שהביא לאלילות הפוליתאיסטית. כבר חז"ל אמרו במס' בבא בתרא: הרוצה שיחכים- ידרים, ושיעשיר- יצפין, וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. כלומר- בית המקדש עצמו מכוון אותנו לשני כיוונים מנוגדים- חומר ורוח. נוסיף לכך את הניגוד הגיאוגרפי שבין יהודה (הדרומי) ויוסף (הצפוני) ונבין קצת ממאבק האחים שקראנו עליו בפרשיות האחרונות. יוסף כאמור משביר מזון (גשמי וחומרי) לכל האומות, יהודה לעומתו מקים בתי תלמוד והוראה לישראל. משיח בן יוסף נלחם בעשו- עמלק, שמנסה בכל דרך להשכיח מאתנו את ייעודנו, הוא מקים תשתית חמרית ומדינית לגאולה, הוא ה'משביר' לחם. ומשיח בן דוד אחראי לגאולה הרוחנית כמאמר השיר הידוע- "ישיבות נקים בכל מקום- בעיר ובכפר..." זהו גם פירוש הגמ' לפסוק: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: בשתי קומות. הסבר לדברים נתן הר' חרל"פ (מי מרום מאמר נ"ה): קדושת ישראל הפנימית מיוחדת ללאה ובניה...רחל היא בחינת הקדושה הנגלית שבישראל, והוא כח ההגנה על הקדושה הפנימית, ובחינה זאת של רחל היא מכניעה את כל הכוחות החיצוניים המתנגדים לקדושה, ומכניעה את כל כוחות הטומאה שבעולם, ואז אפשר לקדושת ישראל הפנימית שתתגלה בקומתה השלמה ובכל מלוא זהרה.
בפרשות שקראנו, ושנקרא השבת, מתחוללת הדרמה הגדולה בין שני המלכים ושתי השיטות, בעולם הזה נראה כי מדובר בשני אויבים שלא יצליחו להתקיים זה בצד זה, אך זהו רק מצג שווא, מפני שאי אפשר לזה בלא זה. המהר"ל (גור אריה) מבאר שהחילוק והפירוד הוא רק זמני, אך בעצם ישנה אחדות שלמה שתתבטא בעתיד לבוא, ובשלב הראשון יתקיים האיחוד הפיזי של קיבוץ נדחי ישראל ע"י משיח בן יוסף, תהליך זה נאמר כבר מפי ישעיהו: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ומיד בהמשך תתרחש גם אחדות הלבבות, עליה נפטיר בפרשת ויגש: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.

בספרו "נצח ישראל" מסביר המהר"ל כי שני האיברים המלכים על הגוף הם- הראש והלב. יהודה הוא הראש ויוסף הוא הלב. מול החומר יש לאומות העולם כח, אך למעלת הנשמה של בן דוד, אין לאומות שליטה, ולכן רק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה (שמושחים על הראש). כנגד שני האיברים ישנם תפילין של ראש ותפילין של יד, וגם כאן על תפילין של ראש נאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. במאמרו "המספד בירושלים" מבאר הרב קוק את סגולותיהם של שני המשיחים בעם ישראל, ומדמה אותם לגוף ונשמה. ובסיום דבריו הוא חותם:
כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל. בהפטרת פרשת וייגש מתנבא יחזקאל על חזון העצמות היבשות, שיחיו מחדש ויקובצו אל ארץ ישראל, ולאחריו יחבר ה' את עץ יהודה ועץ אפרים לגזע אחד "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" חזון אחרית הימים.

על זמן הדלקת הנרות נקבעה ההלכה: עד שתכלה רגל מן השוק, ומבארת הגמ' במס' שבת: עד שתכלה רגל התרמודאים. מיהם התרמודאים? מן הסיפור הידוע על סבלנותו של הלל הזקן ("כה עשו חכמינו" מפורש), למדנו שמדובר בעם של טרוטי עיניים, שגרים בין החולות. האר"י הסביר שהחול מנשב לתוך עיניהם, וראייתם חולית בלבד, הם אינם מסוגלים להביט בקדושה, ומצויים בעולם הפירוד כמו גרגרי החול. ולמדנו במקום אחר, שאין מקבלים גרים מעם זה, ומבאר רבי נחמן שרשעים גדולים שעיניהם טרוטות אינם יכולים להתקרב אל הקדושה, ואינם מבחינים בקודש שבחול, ויותר מכך- הם מורידים גם את מי שמקרבם. בימות המשיח- תכלה רגל התרמודאים מן השוק, ותיפקחנה כל העיניים לראות את הנס שבטבע והקודש שבחול. גם עניין זה מחלק בין משיח בין יוסף ומשיח בן דוד, ומבאר רבי צדוק (פרי צדיק), כי תכליתו של יוסף היא ביעור הרוע (והיה בית עשו קש ובית יוסף להבה), אך תפקידו של דוד גבוה יותר, והוא הפיכת הרע לטוב והאדום ללבן, כבעלי תשובה שזדונותיהם הופכים לזכויות. ישנה שאלה מפורסמת ששואל הבית-יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים, והלא הנס התרחש רק במשך שבעה ימים, והשמן שהספיק ליום הראשון ואכן דלק בו, לא היה כלל בגדר נס? תשובות רבות ניתנו לשאלה, וניתן להוסיף ברוח הדברים שנאמרו, שהיום הראשון גם הוא היה נס, נס שבתוך הטבע, נס שאיננו מכירים בו כי כבר התרגלנו אליו, על כך אנו מבקשים מתוך נסי החנוכה ללמד את עצמנו להכיר ב"נסיך שבכל יום עמנו", ולדעת להודות עליהם.

על תפילין של ראש נאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. במאמרו "המספד בירושלים" מבאר הרב קוק את סגולותיהם של שני המשיחים בעם ישראל, ומדמה אותם לגוף ונשמה. ובסיום דבריו הוא חותם: כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל. בהפטרת פרשת וייגש מתנבא יחזקאל על חזון העצמות היבשות, שיחיו מחדש ויקובצו אל ארץ ישראל, ולאחריו יחבר ה' את עץ יהודה ועץ אפרים לגזע אחד "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" חזון אחרית הימים.

על זמן הדלקת הנרות נקבעה ההלכה: עד שתכלה רגל מן השוק, ומבארת הגמ' במס' שבת: עד שתכלה רגל התרמודאים. מיהם התרמודאים? מן הסיפור הידוע על סבלנותו של הלל הזקן ("כה עשו חכמינו" מפורש), למדנו שמדובר בעם של טרוטי עיניים, שגרים בין החולות. האר"י הסביר שהחול מנשב לתוך עיניהם, וראייתם חולית בלבד, הם אינם מסוגלים להביט בקדושה, ומצויים בעולם הפירוד כמו גרגרי החול. ולמדנו במקום אחר, שאין מקבלים גרים מעם זה, ומבאר רבי נחמן שרשעים גדולים שעיניהם טרוטות אינם יכולים להתקרב אל הקדושה, ואינם מבחינים בקודש שבחול, ויותר מכך- הם מורידים גם את מי שמקרבם. בימות המשיח- תכלה רגל התרמודאים מן השוק, ותיפקחנה כל העיניים לראות את הנס שבטבע והקודש שבחול. גם עניין זה מחלק בין משיח בין יוסף ומשיח בן דוד, ומבאר רבי צדוק (פרי צדיק), כי תכליתו של יוסף היא ביעור הרוע (והיה בית עשו קש ובית יוסף להבה), אך תפקידו של דוד גבוה יותר, והוא הפיכת הרע לטוב והאדום ללבן, כבעלי תשובה שזדונותיהם הופכים לזכויות. ישנה שאלה מפורסמת ששואל הבית-יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים, והלא הנס התרחש רק במשך שבעה ימים, והשמן שהספיק ליום הראשון ואכן דלק בו, לא היה כלל בגדר נס? תשובות רבות ניתנו לשאלה, וניתן להוסיף ברוח הדברים שנאמרו, שהיום הראשון גם הוא היה נס, נס שבתוך הטבע, נס שאיננו מכירים בו כי כבר התרגלנו אליו, על כך אנו מבקשים מתוך נסי החנוכה ללמד את עצמנו להכיר ב"נסיך שבכל יום עמנו", ולדעת להודות עליהם.






יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

הר הבית הלב של כולנו / כלנית- יסמין לשם

בימים אלו , ימים קשים לעם ישראל בכל יום מנסים מפגעים ומרצחים לפגוע ולחסל את עמנו
את עם ישראל וזאת בתואנת שווא על בעלות ואיזשהוא קשר שלהם להר הבית – הר קדשנו.
אין ספק כי עם ישראל מאוחד באופן מוחלט בהבנה שהר הבית הינו הר קודשינו ובבעלותינו דוד המלך קנה אותו בכסף מלא.
אולם בטעות , חלק מעם ישראל חושב שהעליה להר הבית אינה בזמן , אינה במקום , 
יוצרת מריבות ומלחמות ואסורה .
את הדעות האלו ונוספות אני מניחה דואגים להחדיר למוחותיהם בראש ובראשונה המדיה
המנסה בכל כוחה לשבש את דעתו של הציבור למרות שהציבור כבר אינו שבוי בידיה תודה לאל.
חלק אחר הוא מורי הדרך – רבנים שאינם מעלים על דעתם עלייה למקום קודשנו וללא ספק כוונתם טהורה היא מכיוון שהם חוששים לעלייה בטומאה ובצדק .
וחלק אחר הוא הטועים והמטעים ששוכחים שאנחנו מצווים בזה הרגע 
לעלות ולהקריב קורבנות בהימצאותו של בית המקדש ואם לאו.

הרמב"ם עלה להר הבית  בשנת ד' אלפים תתקכ"ה בו' בחשוון וכך הוא מתאר את המאורע:
" וליל אחד בשבת, שלשת ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו. והגענו לארץ ישראל... וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת ששה ועשרים ליצירה [ד"א תתקכ"ו] יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. אלהים יעזרני על הכל ויקים לי "נדרי לה' אשלם" אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן"

וכן בפסיקותיו בנושא בית הבחירה הרמב"ם פסק הלכה בעניין מורא מקדש,
בהלכות בית הבחירה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת, במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה', כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. ומהלך באימה וביראה וברעדה שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש".
ואם אנו ניגשים לרמב"ם בכל הלכה הוא הנשר הגדול מורינו , כיצד ייתכן כי אנו מתעלמים מהלכות הללו , איך ייתכן שאנו מפקירים את מקום השכינה , הייתכן כדבר הזה.  

בימים אלו בהתקרב ימי החנוכה - ימים של אור לעם ישראל , אני רוצה להזכיר לכם שעם ישראל הוא עם נצחי 
וזאת בתנאי שהוא מחובר לכור מחצבתו .
ימי החנוכה מדברים על הנס - נס פך השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים להדלקת מנורת הזהב מנורת המקדש.
זה הזמן להתחזק יחד ולהתקרב לבורא עולם ולעלות בטהרה ולהראות לקדוש ברוך הוא מהו הרצון האמיתי שלנו.

עלייתי להר הבית - י"ג בכסלו / רחל סלע

בע"ה
לסיכום עלייתי הבוקר להר הבית, יום רביעי, י"ג בכסלו תשע"ו
השבוע הודיעו שלא יתנו ליותר מ-60 יהודים לעלות להר הבית ביום אחד.
חידוש ימי הספר הלבן.
לא, לא של הבריטים. אותם סילקנו מכאן ב"ה. אך לא השתחררנו מתפיסתם.
"ספר לבן" של משטרת ישראל בראשית צמיחת גאולתנו תחת הממשלה שבחרנו, במדינתנו הריבונית, הממשיכה להתכחש לזיקתה ולאחריותה ולמחוייבותה להר הבית.
הכחישו את הגזירה הזאת, שוב אישרו אותה ושוב הכחישו.
בפועל זה כך כבר זמן לא מעט. עכשיו רק יצאה הכרזה רשמית שאין זה אילוץ טכני / בטחוני / בטיחותי, אלא שזה הכלל.
עלינו קבוצה של 15 יחד, מיד ב-7.30 בבוקר.
ספגתי בשקט את הצעקות של מוטי בעמדת הבידוק שרק אני עושה בעיות וכולם עלו עם חיוך ורק אצלי תמיד מלחמת עולם, ולמה איני יכולה להיות כמו כולם בלי תרגילים ובלי לעשות להם צרות, ונמאס לו ממני כל פעם כשאני באה זה רק עניינים והוא ידווח עלי ויסלק אותי מכאן וכו', והכל ברעש ובקול גדול ובצעקות ותנועות כשכל המתגודדים שם רואים את הקולות ושומעים את העלבונות.
תשאלו – על מה הקצף הגדול?
תשובה: מוטי מצא בתיק שלי את רשימת הנכדים שלי והוריהם, ועוד רשימת שמות.
"זה לא נכנס!"
"מה יש לך נגד הנכדים שלי?"
"את תתפללי עליהם!"
בן רגע הוא מצא בתיק שלי גם תרשים של בית המקדש.
למרות שזה בסך הכל גלויה של בית המקדש השני שחרב כבר מזמן
"זה לא נכנס! שום דבר דתי לא נכנס!"
את השרשרת של בית המקדש שעל צווארי הצנעתי מתחת לחולצה...
שוב העמידו הבוקר ארון פח ליד עמדת הבידוק. מביך, ובכל זאת - כמה שמחנו על ארון הפח הזה. כל מה ש"לא נכנס" יהיה מונח בארון ולא זרוק על הרצפה למדרס העומדים שם.
ארון פח שעומד בחוץ. שמחת עניים.
ואנחנו באמת מחכים ל"ויהי בנסוע הארון... קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!"

לקח לשוטר בשער המוגרבים זמן להשתכנע שאנחנו 15 ולא 16 כפי שהוא ספר, כי "נכנסים רק 15 ביחד". אין מקום על הר הבית ליותר מ-15 יהודים דתיים? או אין יכולת להגן על יותר מ-15 יהודים דתיים? או מה? לא שואלים, כי לא מצפים לתשובות ולא מעניין לדעת אותן.
התרגשות גדולה – הר הבית שקט, כמעט אין ערבים, אפילו שומרי וואקף אינם בהמונים.
השוטרים אדיבים. ממש מפתיע ומשמח.
קבוצות הצרחנים והצרחניות – אינן. אפשר לנשום לרווחה.
הוצאתי בזהירות את השרשרת למקומה מעל החולצה. מיד השוטר התקרב וביקש שאכניס אותה שלא תֵירָאה. עצוב ונלעג, אבל באתי להתפלל ולא להתווכח עם השוטרים.
"אני מסבירה, למי שזה טוב לו, אתם יכולים לעשות כאן דברים יותר חשובים מאשר להקשיב לכל מילה שלי" וכך התנהלה עלייתנו, קצת הסברים כלליים, קצת הסברים פרטיים של אחד לשני, הרבה תפילות.
הגזירה האוסרת להכניס סידור מביאה אותנו למצוא את המילים בלֵב, לדבֵּר עם ה' באופן ישיר. אולי זה לא כל כך מהוקצע, ובתנאים האלו אי אפשר להתכוון בשקט ולהתרכז, ובקושי זוכרים את מה ואת מי שרציתי להתפלל עליו – אבל ההרגשה היא שלהתפלל בחצרות בֵּית ה', ממש מִקדוּשת מַחנה לווִיה כְּלַפי מקדש שלמעלה, שעם מיקוּד מַבט חד ניתָן לראות את ה' יושב על כיסא רם ונישָׂא ושוליו מלאים את ההיכל – זו זכות מיוחדת, זו תפילה שאיננו זוכים לה במקומותינו.
בקבוצה שלנו סבא שהגיע מקרית מוצקין, עם בנו ונכדו שהגיעו מעכו. יצאו ב-4.00 מהצפון וזכו לעלות להר הבית לסיבוב מלא, שלושה דורות!
קבוצה מעניינת, מגוונת, שלושה שזו להם עלייה ראשונה, כמה מלומדים ועולים תדירים וותיקים להר, צעירים ומבוגרים, וסוניה שעולה בהתמדה כבר שנים כמה פעמים כל שבוע.
פה ושם צועקים לעברנו מרחוק ש"אללה הוא אכבר". אולי למדו שאיננו מתרגשים מזה וחבל על המאמץ להתקרב ולצרוח לנו את זה באוזניים. מכל מקום אני עונה ש"ה' הוא הא-לוקים, ה' הוא הא-לוקים, ה' הוא הא-לוקים!".
לפחות ארבעה מצלמים אותנו לכל אורך הדרך. ואחת לוחשת לי: "למה הם מצלמים אותנו כל הזמן מכל הצדדים?".
לא יודעת מה לענות. יש גבול לכמה נמוך שאני יכולה לרדת בהיותי על הר הבית.
"אבל תראי שהם מאד שקטים ומנומסים אלינו הבוקר, לא מאיצים ולא גוערים כל הזמן ולא נוהמים עלינו" אני אומרת במקום תשובה. פה ושם אפילו ראיתי שוטר או שניים שממש התעניינו בהסברים, ושוטר שחייך פה ושם כשאמרתי איזה משפט שעושה חיוך (שוטר חייך על הר הבית – משהו נדיר, ראוי לתשומת לב מיוחדת!).
נוכח המציאות העגומה שבאמת לא מכניסים את הקבוצה הבאה עד שאנו לא יורדים מההר – אנחנו מאיצים את צעדינו ויוצאים. בינתיים 60 יהודים דתיים ליום, נעשה השתדלות שלא נפחות ממלוא המִכסָה הזאת.
לפני שנתיים 60 יהודים ביום על הר הבית היה חלום. היום זה "ספר לבן" מרושע.
"בעזרת ה' בעוד שנה נהיה כאן 600 ביום". קיבלנו מה' את התואר "עַם עיקש" - אנו נפרדים בהבטחה לא לוותר ולבוא שוב ושוב למפגשנו עם השכינה בהֵיכלה החרֵב אך בקדושתו עומד.
ואני יורדת במדרגות אל הכותל, לקחת מארון הפח את רשימת נכדַי, וחושבת כמה אני מתפעלת מכל אלו שעולים שוב ושוב ושוב, למרות כל התלאות, הקשיים, ההשפלות - חלקם עולים כבר שנים רבות, חלקם עולים כל שבוע-שבועיים או אף יותר – בטוחה שה' רואה ושמח למסירות נפש הזאת ונגרמת לו נחמה פורתא. "שלושה דברים לא מסרו ישראל את נפשם עליהם, ולא נתקיימו בידם, ואלו הם: - - -  ובית המקדש".
כמה מסירות נפש צריך כדי שיתקיים בידינו?!
אשרינו אשרינו שזוכים אנו להיות חלק מההתקדמות למימוש דבר ה' "ואִם נִכלמוּ מכל אשר עשׂו – צורת הבית ותכונָתו ומוֹצָאיו ומוֹבָאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו – הודַע אותם, וכתוב לעיניהם, וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו – ועשׂוּ אותם!"(יחזקאל, מ"ג, יא).