לראות את האור / הרבנית עידית בר-טוב

 השמן הוא החכמה, חכמת התורה. בכד החתום בחותמו של הכהן הגדול- לא יכולה הטומאה היוונית לפגוע. בשורש הנשמה- האסתטי והאתי מחוברים, השכל והלב משלימים, האמת היא האמונה. בעולם הגלוי אנו פועלים בששה מימדים, כמו בקוביה, והמימד השביעי הוא נקודת הקודש שבטבע, הרי העולם נברא בשבעה ימים, גם במנורת המקדש היו שבעה קנים, אבל בחנוכה- אנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים חנוכיה בת שמונה נרות, כדברי המהר"ל, סוד השמונה הוא הקדושה שמעל לטבע.  ברית המילה מתקיימת בגיל שמונה ימים, ובציצית ישנם שמונה חוטים, וגם במקדש עניינים שונים קשורים לשמונה- שמונת בגדי הכהן הגדול, שמונת הכלים ששוררו בהם הלוויים, שמונה ריחות טובים בשמן המשחה ובקטורת, שמונה בדים (בארון, בשולחן, במזבח הזהב ובמזבח העולה), והכינור של ימות המשיח יהיה בן שמונה מיתרים. (זהו חלק מן הרשימה שמביא רבנו בחיי). שמונה- אותיות נשמה, ואותיות שמן. בשמן נמשח גם מלך המשיח מבית דוד.

אם כך- כיצד מתקשרים ימי החנוכה לפרשיות התורה? גם התורה מכירה בדיכוטומיה היוונית והנוצרית של גוף ורוח, קודש וחול, מה שהביא לאלילות הפוליתאיסטית. כבר חז"ל אמרו במס' בבא בתרא: הרוצה שיחכים- ידרים, ושיעשיר- יצפין, וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. כלומר- בית המקדש עצמו מכוון אותנו לשני כיוונים מנוגדים- חומר ורוח. נוסיף לכך את הניגוד הגיאוגרפי שבין יהודה (הדרומי) ויוסף (הצפוני) ונבין קצת ממאבק האחים שקראנו עליו בפרשיות האחרונות. יוסף כאמור משביר מזון (גשמי וחומרי) לכל האומות, יהודה לעומתו מקים בתי תלמוד והוראה לישראל. משיח בן יוסף נלחם בעשו- עמלק, שמנסה בכל דרך להשכיח מאתנו את ייעודנו, הוא מקים תשתית חמרית ומדינית לגאולה, הוא ה'משביר' לחם. ומשיח בן דוד אחראי לגאולה הרוחנית כמאמר השיר הידוע- "ישיבות נקים בכל מקום- בעיר ובכפר..." זהו גם פירוש הגמ' לפסוק: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: בשתי קומות. הסבר לדברים נתן הר' חרל"פ (מי מרום מאמר נ"ה): קדושת ישראל הפנימית מיוחדת ללאה ובניה...רחל היא בחינת הקדושה הנגלית שבישראל, והוא כח ההגנה על הקדושה הפנימית, ובחינה זאת של רחל היא מכניעה את כל הכוחות החיצוניים המתנגדים לקדושה, ומכניעה את כל כוחות הטומאה שבעולם, ואז אפשר לקדושת ישראל הפנימית שתתגלה בקומתה השלמה ובכל מלוא זהרה.

בפרשות שקראנו, ושנקרא השבת, מתחוללת הדרמה הגדולה בין שני המלכים ושתי השיטות, בעולם הזה נראה כי מדובר בשני אויבים שלא יצליחו להתקיים זה בצד זה, אך זהו רק מצג שווא, מפני שאי אפשר לזה בלא זה. המהר"ל (גור אריה) מבאר שהחילוק והפירוד הוא רק זמני, אך בעצם ישנה אחדות שלמה שתתבטא בעתיד לבוא, ובשלב הראשון יתקיים האיחוד הפיזי של קיבוץ נדחי ישראל ע"י משיח בן יוסף, תהליך זה נאמר כבר מפי ישעיהו: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ומיד בהמשך תתרחש גם אחדות הלבבות, עליה נפטיר בפרשת ויגש: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.

בספרו "נצח ישראל" מסביר המהר"ל כי שני האיברים המלכים על הגוף הם- הראש והלב. יהודה הוא הראש ויוסף הוא הלב. מול החומר יש לאומות העולם כח, אך למעלת הנשמה של בן דוד, אין לאומות שליטה, ולכן רק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה (שמושחים על הראש). כנגד שני האיברים ישנם תפילין של ראש ותפילין של יד, וגם כאן על תפילין של ראש נאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. במאמרו "המספד בירושלים" מבאר הרב קוק את סגולותיהם של שני המשיחים בעם ישראל, ומדמה אותם לגוף ונשמה. ובסיום דבריו הוא חותם: כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל. בהפטרת פרשת וייגש מתנבא יחזקאל על חזון העצמות היבשות, שיחיו מחדש ויקובצו אל ארץ ישראל, ולאחריו יחבר ה' את עץ יהודה ועץ אפרים לגזע אחד "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" חזון אחרית הימים.

על זמן הדלקת הנרות נקבעה ההלכה: עד שתכלה רגל מן השוק, ומבארת הגמ' במס' שבת: עד שתכלה רגל התרמודאים. מיהם התרמודאים? מן הסיפור הידוע על סבלנותו של הלל הזקן ("כה עשו חכמינו" מפורש), למדנו שמדובר בעם של טרוטי עיניים, שגרים בין החולות. האר"י הסביר שהחול מנשב לתוך עיניהם, וראייתם חולית בלבד, הם אינם מסוגלים להביט בקדושה, ומצויים בעולם הפירוד כמו גרגרי החול. ולמדנו במקום אחר, שאין מקבלים גרים מעם זה, ומבאר רבי נחמן שרשעים גדולים שעיניהם טרוטות אינם יכולים להתקרב אל הקדושה, ואינם מבחינים בקודש שבחול, ויותר מכך- הם מורידים גם את מי שמקרבם. בימות המשיח- תכלה רגל התרמודאים מן השוק, ותיפקחנה כל העיניים לראות את הנס שבטבע והקודש שבחול. גם עניין זה מחלק בין משיח בין יוסף ומשיח בן דוד, ומבאר רבי צדוק (פרי צדיק), כי תכליתו של יוסף היא ביעור הרוע (והיה בית עשו קש ובית יוסף להבה), אך תפקידו של דוד גבוה יותר, והוא הפיכת הרע לטוב והאדום ללבן, כבעלי תשובה שזדונותיהם הופכים לזכויות. ישנה שאלה מפורסמת ששואל הבית-יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים, והלא הנס התרחש רק במשך שבעה ימים, והשמן שהספיק ליום הראשון ואכן דלק בו, לא היה כלל בגדר נס? תשובות רבות ניתנו לשאלה, וניתן להוסיף ברוח הדברים שנאמרו, שהיום הראשון גם הוא היה נס, נס שבתוך הטבע, נס שאיננו מכירים בו כי כבר התרגלנו אליו, על כך אנו מבקשים מתוך נסי החנוכה ללמד את עצמנו להכיר ב"נסיך שבכל יום עמנו", ולדעת להודות עליהם.

על תפילין של ראש נאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. במאמרו "המספד בירושלים" מבאר הרב קוק את סגולותיהם של שני המשיחים בעם ישראל, ומדמה אותם לגוף ונשמה. ובסיום דבריו הוא חותם: כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכוחות היותר גסות לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל. בהפטרת פרשת וייגש מתנבא יחזקאל על חזון העצמות היבשות, שיחיו מחדש ויקובצו אל ארץ ישראל, ולאחריו יחבר ה' את עץ יהודה ועץ אפרים לגזע אחד "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" חזון אחרית הימים.

על זמן הדלקת הנרות נקבעה ההלכה: עד שתכלה רגל מן השוק, ומבארת הגמ' במס' שבת: עד שתכלה רגל התרמודאים. מיהם התרמודאים? מן הסיפור הידוע על סבלנותו של הלל הזקן ("כה עשו חכמינו" מפורש), למדנו שמדובר בעם של טרוטי עיניים, שגרים בין החולות. האר"י הסביר שהחול מנשב לתוך עיניהם, וראייתם חולית בלבד, הם אינם מסוגלים להביט בקדושה, ומצויים בעולם הפירוד כמו גרגרי החול. ולמדנו במקום אחר, שאין מקבלים גרים מעם זה, ומבאר רבי נחמן שרשעים גדולים שעיניהם טרוטות אינם יכולים להתקרב אל הקדושה, ואינם מבחינים בקודש שבחול, ויותר מכך- הם מורידים גם את מי שמקרבם. בימות המשיח- תכלה רגל התרמודאים מן השוק, ותיפקחנה כל העיניים לראות את הנס שבטבע והקודש שבחול. גם עניין זה מחלק בין משיח בין יוסף ומשיח בן דוד, ומבאר רבי צדוק (פרי צדיק), כי תכליתו של יוסף היא ביעור הרוע (והיה בית עשו קש ובית יוסף להבה), אך תפקידו של דוד גבוה יותר, והוא הפיכת הרע לטוב והאדום ללבן, כבעלי תשובה שזדונותיהם הופכים לזכויות. ישנה שאלה מפורסמת ששואל הבית-יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים, והלא הנס התרחש רק במשך שבעה ימים, והשמן שהספיק ליום הראשון ואכן דלק בו, לא היה כלל בגדר נס? תשובות רבות ניתנו לשאלה, וניתן להוסיף ברוח הדברים שנאמרו, שהיום הראשון גם הוא היה נס, נס שבתוך הטבע, נס שאיננו מכירים בו כי כבר התרגלנו אליו, על כך אנו מבקשים מתוך נסי החנוכה ללמד את עצמנו להכיר ב"נסיך שבכל יום עמנו", ולדעת להודות עליהם.