יום רביעי, 27 באפריל 2016

עליה להר פסח תשעו/רחל סלע

רחל סלע, ארוך אבל חשוב:

בע"ה, ח"י בניסן תשע"ו, פסח

לסיכום עלייתי היום להר הבית

וגם אני אתחיל מהסוף:

ברוך ה' זכיתי לעלות היום להר הבית, הקרוב ביותר לעלייה לרגל שאפשר בימינו.

מה שאבותי ואבות אבותי יכלו רק לחלום עליו, אני נכנסתי לרכבי בבוקר, נסעתי לירושלים, חניתי בהר ציון, ואחרי עוד זמן – הייתי על הר הבית, וזכיתי להיראות לִפני ה' במקום אשר בחר.

ובמקום שהוא מכוון כנגד מקדש של מעלה זכיתי אפילו לשֵׂאת תפילה קצרה לשלום בית, לפרנסה טובה, לבריאות וברכה והצלחה ושמחה למשפחתי ולכל העולים שהיו בקבוצה סביבי, תפילה קצרה לשלום המדינה והעומדים על משמרת בטחונה, ובעיקר תפילה לגאולה שלֵמה ולבניין המקדש.

ועימי בקבוצה היו תינוקות, ילדים ונוער ועד זקנים, ובכללם משפחות שלמות ובכללן שלושה דורות. אנשים שעלו לרגל מזיכרון יעקב, מבאר שבע, מאשדוד, מלוד, מקדומים, משילה, מקרית ארבע, מחיפה ועוד. סה"כ היינו בקבוצה 25 איש (לעניין קיצוב היהודים בהר סופרים גם תינוקות)

אשרינו שזכינו!

          ועכשיו נלך בצעדים אחורה:

התפילה הקצרה שלי הייתה בתוך קריאות "נו, נו, לצאת כבר, זהו, נגמר, גמרנו, תצאו, נו, נו, אחורה, שעוד קבוצה תספיק להיכנס" המלוות בדחיפה של גוש השוטרים ההודפים אותנו אחורה אל היציאה משער השלשלת, ולא שועים לתחנוני "תנו לי רגע לומר כמה משפטים לסיום".

כבר נגמר? היינו על הר הבית 10 דקות.

את בקושי מספיקה להבין שאת על הר הבית, בכלל לא מספיקה לאסוף את המחשבות והרגשות ולהתארגן על תפילה שבלב, המומה מהבלגן שסביב מכדי להתכוון לאיזה מחשבה של קדושה ויראת הרוממות והמקום, לחוצה מכדי להפעיל איזה דמיון מודרך להעמיד מקדש על מכונו.

ואני מתארת את ההרגשה שלי, קל וחומר לאלו מתוכנו שפעם ראשונה בהר, וקל וחומר לשמונה הילדים החמודים שאיתנו.

גוש שוטרים ואנשי ווקף מסביב, הם מתרבים מיום ליום ונצמדים מיום ליום.

מישהי לידי שואלת: "למה כל כך הרבה מצלמים אותנו?"

-        "צלם אישי לכל אחד מאיתנו, שלא יפספסו אף ניד שפתיים"

והאמנם זה שאני עומדת ואומרת כמה משפטים לפני היציאה משער השלשלת מפריע לקבוצה הבאה להיכנס, עד שצריך לדחוף אותי לצאת???

          ונלך עוד זמן מה אחורה:

שוטרת צעירה מקריאה לנו מתוך הדף את ההוראות:

אסור ואסור ואסור ואסור....

ובכלל זה "אסור להכניס ארבעת המינים להר"

איזה מזל שבדיוק הבוקר לא הבאתי את ארבעת המינים שלי ליטול אותם לכבוד פסח.

ואדם בשנות השמונים שלו שואל אותה: "יש משהו שמותר?"

זה לא התפקיד שלה לענות וזה לא כתוב בדף ההוראות.

          ונלך עוד זמן מה אחורה:

אנחנו אחרי הבידוק. מחכים לאישור להתקדם במעלה הרמב"ם (מציעה לשוב אל השם הזה המופיע במקורות, במקום המוגרבים המקובל היום).

מחכים.

אני מנצלת את הזמן להעביר שעור מקדש לקבוצה, סה"כ באנו לכבוד המקדש, אז נעשה בינתיים מה שאנו יכולים בעניין זה. תוך שאני מדגישה לשוטרים שיפסיקוני ברגע שיש אישור לעלות כדי שנעלה מיד.

ואז מתברר "זה יקח זמן. יש התפרעות בהר".

ואנחנו כילדים טובים, כאזרחים נאמנים ושומרי חוק - מקבלים. כמובן - אם הערבים מתפרעים אז אנו לא יכולים להיכנס.

למה אנו מקבלים, ולמה זה כמובן???

לי כלל לא ברור למה לא מוציאים את הערבים כאשר הם מפריעים לנו בזמן הנקוב עבורנו, ובמקום זה בזמן ההתפרעות שלהם מונעים את עלייתנו.

לצערי הספקתי שעור מקדש די ארוך בסככה שבצד הפנימי של עמדת הבידוק.

          ונלך עוד צעד אחורה בזמן, אל אחד הפרקים ההזויים ביותר בכל עלייה – בתוך עמדת הבידוק:

-        "תבדוק את התיק שלה טוב טוב, אצלה יש כל מיני דפים!"

לדאבוני הוא צודק על פעם.

פעם הייתי מביאה כרטיסים עם מקורות וחומרים להסברים (חומר נפץ אמיתי!).

פעם הייתי מביאה רשימות של שמות להתפלל עליהם בהר הבית (שומו שמיים. לא יעלה על הדעת אפילו להתפלל בלב. היום אי אפשר אפילו להחזיק את הדפים האלו ביד).

עוד יותר פעם הייתי מביאה פרקי תהילים לומר על הר הבית (מלחמת עולם וודאית).

איני מביאה יותר. אין טעם. אז אין אצלי כבר כל מיני דפים, לידיעת מוטי השוטר הממונה על עמדת הבידוק. תרשום לפניך – בעניין הזה ניצחת אותי. עוד ניצחון כזה ואבדנו.

ואנו עדיין בעמדת הבידוק. שם הסרט ההזוי הוא תמיד בכמה מערכות.

יצאתי מהבית ב-6.00 . אני צפויה לחזור סביב 13.30 . לקחתי איתי למשך היום בתיק בקבוק קטן מים וקופסה קטנה עם 7 תמרים.

שלושה תמרים אכלתי בזמן הארוך של ההמתנה בחוץ. נשארו ארבעה.

למה זה כל כך מעניין כל הפירוט הזה?

בגלל המערכה של בדיקת התיק.

אנחנו רגילים לבדיקת תיקים בכל כניסה לקניון או אולם. שגרתי במציאות חיינו ומוכר. זה לא נחמד, אך אין לנו בעיה נפשית עם הבידוק הזה ואנו מקבלים אותו כצרכי ביטחון הגיוניים.

אבל בעמדת הבידוק כאן בדיקת התיק אינה בטחונית. היא חיטוט מגעיל המחפש כל דף של תפילת הדרך או ברכת המזון, או חלילה ספר תהילים קטן. וכל דף בעברית מחרימים אפילו אם הוא מעיתון שלא קשור כלל, ובוודאי אם מתעמקים בכתוב ומזהים בו איזה חצי פסוק.

אז לא. לא מצאו. אפילו את הסידור הקטן וכרטיסי התפילות שקבועים בארנקי אני מוציאה לפני שמגיעה לטירוף המערכות שכאן. אכן הם פתחו כל רוכסן וקיפול בארנק ובתיק בחיפוש המטורף אחרי דבר קודש. לא מצאו. הכל בלב. רחמנא ליבָּא בעֵי. ובזה אין נגיעה אפילו לשוטרי עמדת הבידוק.

אבל הנה הוא מוציא את קופסת התמרים הקטנה.

"תשאירי את זה בחוץ. זה לא נכנס להר!"

- "מה מפריעים על ההר ארבעת התמרים שלי?"

- "את מתחילה להתווכח? את יכולה גם את להישאר בחוץ!"

- "אני לא מתווכחת, אני מנסה להגיד לך שיש לי יום ארוך ומתיש ואני צריכה לאכול משהו וזה האוכל שלי".

- "את כן מתווכחת. אין אוכל בהר ואין דיון איתך! ואת יודעת שאסור להכניס אוכל וכל פעם מחדש את מביאה אוכל!"

הערבים עורכים פיקניקים המוניים וסעודות שלמות בהר.

אבל ארבעת התמרים שלי אסורים בכניסה.

אני יודעת שהמשטרה מחרימה את האוכל, אבל אני יודעת שאין איסור אוכל בהר.

ולכן אני מביאה כל פעם מחדש, בתקווה שבאחת הפעמים תחדור השפיות את חומת הנוקשות המטורפת.

לא. זה לא קרה הפעם.

-        "תעזבי את התמרים, את מעכבת את כל הקבוצה" אילץ אותי להשאיר את ארוחת הבוקר-עֶשֶׂר שלי שם ולהיכנס בלעדיה.

          ונלך עוד אחורה בזמן:

אביה המסורה בכל ליבה עשתה מאמצים כבירים להקל על העולים ולהסדיר את העלייה. כך היום וכך בכל יום בחג הזה. מעורר התפעלות.

אבל בקבוצה היו 26 אנשים, והקיצוב מתיר 25. מוטי אמר שהוא ינסה להגדיל את המיכסָה כדי לאפשר לכולם להיכנס. הוא כמובן לא הצליח...

ואביה אמרה לי "אני מוותרת על מדריך לקבוצה הזאת, המדריך לא יעלה בקבוצה הזאת, זה מדריך שכבר עלה הבוקר, וממַנָה אותך למדריכת הקבוצה".

בלחץ של הרגע אי אפשר לחשוב, אמרתי תודה רבה ונכנסנו כל הקבוצה ביחד.
רק יותר מאוחר תפסתי את העניין, ואני רוצה לומר את דעתי בנושא ההדרכות המתחילות להתמסד, כשגם אני חלק מהמערך הזה:

העיקר בעלייה להר הבית הוא שיעלו. ההדרכה היא תוספת. היא אינה דבר עיקרי. בכל קבוצה יש אנשים שיודעים ויכולים לומר כמה מילים וכך ביחד מתהווה הדרכה מספקת, טובה יותר או פחות, אבל לא זה העיקר כאן. אני תמיד אומרת לאלו שעולים איתי שאני מסבירה למי וכמה שרוצים, אבל אינם צריכים להקשיב, עדיף שיעשו עבודה רוחנית-תורנית בזמן שהותנו בהר.

לכן פשוט הדבר שעדיף שיעלה אדם שלא עלה מאשר מדריך, לא אמורים לבצע כאן איזה וויתור יצירתי מיוחד.

ולא צריך למנות מדריך אחד לקבוצה. כל מי שיודע מוזמן לתרום את חלקו. באופן טבעי מי שיודע להדריך הוא ידריך. באופן טבעי חלק מן העולים התארגנו מראש ובאו עם מדריך שהם מעוניינים בו שיכול להסביר גם להם וגם לשאר השותפים בקבוצה. אם יש מדריך זה מצויין והוא מוזמן לתרום את חלקו, אך בוודאי שאינו יכול לקחת את מקומו של מישהו שטרם עלה בעידן הזה שבו יש קיצוב עולים. ובוודאי שאינו יודע או מוכשר יותר מאחרים שעולים, וברור שבחלק מהקבוצות יש ידענים ומלומדים ממנו שלא סביר שהמדריך הממונה הוא יהיה העיקרי שידבֵּר ולא הם.

לכן אחרי תקופת התנסות אני מציעה לפתוח את הנושא של מינוי המדריכים לדיון ציבורי בינינו, להעלות צדדים שונים ודעות שונות, ולראות איך מתארגנים הטוב ביותר עם ההדרכה כך שתהיה התוספת הנכונה במינון הנכון, כך שתינתן למדריכים הנחיה נכונה איך למלא את תפקידם וכו'.

          ושוב כמה זמן אחורה:

עמדתי מ-8.00 . איני צעירה וכעבור שעה הרגשתי שאני חייבת לשבת, ביודעי שלפָנַי עוד זמן עמידה והליכה. הלכתי לשבת על הספסל שלפני עמדת הבידוק. איש לא היה שם, התישבתי בשקט. לא עברו שניות אחדות – מוטי יוצא נזעם: "לא יושבים פה. זה מפריע לי לעבוד. תצאי החוצה!".

-        "אין שם מקום לשבת, אני לא מפריעה, אני רק יושבת בשקט כאן בחוץ".

-        "את יכולה לשבת שם על המדרכה. אני עובד קשה, את מפריעה לי. אני משתף איתכם פעולה אז אל תציקו לי ואל תפריעו. תשבי שם בחוץ על המדרכה!"

לא יודעת איך לקרוא לסיטואציה הזאת חוץ מאשר רשעות הזויה. יש ספסל אחד בשמש לאנשים רבים המחכים שעות ביום שרב, ועליו אסור לשבת, אפילו בשקט. ומגרשים בכעס אשה מבוגרת שאם קשה לה לעמוד כל השעות האלה היא מוזמנת לשבת ברחוב על המדרכה.

ומוטי משתמש בטיעון שהוא משתף איתנו פעולה אז שלא נציק לו בכך שאני יושבת איפה שהוא רואה.

גם לפני ששיתפנו איתו פעולה הוא סילק מהספסל הזה.

          ועוד קצת קודם:

הגעתי ב-8.00 למפגש שקבעתי עם אלו שביקשו לעלות איתי, אמרנו בצד בשקט דברי פתיחה והגענו אל התור לבידוק ב-8.30. אין תור של גויים, אין תור של יהודים, שקט ושלווה במקום הכינוס הרגיל. מוסרים תעודות זהות, מקבלים מאביה פתק שאנו בקבוצה 4 שאמורה לעלות להר ב-9.40 . ממתקים מזומנים לילדים ולנו. חגיגה של חיוכים ונעימוּת ותחושה שיש סדר ובהירות ויש מי שדואג לנו.

הגויים שמגיעים נכנסים חופשי כרגיל, לקיום ההבטחה "ונהרו אליו כל הגויים", ואנו מפָנים להם את המעבָר בחיוך מנומס וב"חג שמח".

ואיסור האפליה על רקע גזע ודת זועק הצילו!

רק במדינת היהודים הדמוקרטית, ראשית צמיחת גאולתנו, המבטיחה שוויון וחופש הפרט וחופש הדת וחופש התנועה לכל – היהודים מופלים לרעה באופן כל כך בוטה ותוקפני תחת מסווה ה"סטטוס קוו" שאינו סטטי אפילו לרגע ומפלה את היהודים כל הזמן עוד ועוד לרעה במקום הקדוש ביותר להם.

לאחת מהנשים שהגיעו איתי נשארה חוויה מאד לא נעימה מהתור והלחץ, הדחיפוֹת והצפיפות בעלייה קודמת שלנו לפני כמה שנים, והוקל לה מאד בראותה את המצב החדש.

אכן, תחושה אחרת, הרבה יותר נורמלית ונעימה.

כל אלו שהגיעו לפנינו קיבלו פתק עם מספר הקבוצה ושעת העלייה המשוערת, התפזרו לענייניהם, וישובו בשעה הנקובה כדי להיכנס. והשטח רגוע ונינוח.

אבל איני יכולה לכבוש את ה"אבל".

ושוב עם מלוא ההערכה לאביה על מסירותה והשתדלותה והשקעתה, וכן לכל שותפיה למהלך.

אני חושבת שזאת טעות. השקט והנעימות והנינוחות אכן עושים טוב על הלב לעולי הר הבית.

אבל השקט הזה הוא עוד כניעה.

נכנענו לאיסור לעלות חופשי בכל שעה משעות היום,

נכנענו להגבלת הימים והשעות הפתוחים ליהודים,

נכנענו למניעת כניסתנו להר כאשר הערבים מתפרעים,

נכנענו לקיצוב מספר העולים ולספירת תינוקות בכלל הקיצבה,

נכנענו להכרח לעלות בקבוצות,

נכנענו לכך שרק קבוצה אחת בו זמנית על ההר,

נכנענו ללכת רק איפה שהשוטרים קובעים לנו,

נכנענו לאיסורי התפילה, השתחוויה, שירה וכו'

נכנענו למספר אנשי הוואקף המקיפים אותנו המתרבים משבוע לשבוע, ולצמידותם אלינו במרחק נגיעה,

נכנענו לאיסור לשבת על ההר אפילו ישיבה של כמה דקות,

נכנענו לסילוקנו מההר לפני סיום הזמן ולזירוז הליכתנו לאורך כל הדרך,

נכנענו לאיסור לאכול ארבעה תמרים על ההר,

נכנענו לאיסור לשבת על הספסל שמחוץ להר,

נכנענו לאיסור לעמוד ליד פתח עמדת הבידוק.

לחלק נכנענו בלית ברירה, חלק הגיעו כפיחוּת זוחל שהתקבֵּע במציאות.

הרעיון החדש להקל ולהנעים לעולי ההר את ההמתנה, את התור, את הלחץ ואי הוודאות, שיש בו באמת נעימות והקלה רבים – הוא הפסקת הלחץ על המשטרה, הוא אמירה שלנו שיש כאן נורמליות והסכמה והשלמה. הוא להפסיק להציק למשטרה.

זָר שיגיע היום לפתח ההר יחווה פסטורליה.

ואנו אומרים שהמצב חמוּר והזוי מטורף ומשפיל ולא חוקי.

ואין זֵכר בַּשטח היום לכל זה.

כלומר אין תוקף ואין ממשות לטענותינו.

אם המצב חמוּר והזוי ומרוּשע ומטורף – זה חייב להיראות. כי רק כך בסופו של דבר המצב ישתנה באמת.

אז זה ממש ומאד לא נעים.

ויש אנשים שמדירים רגליהם משום כך.

אבל השלמה וכניעה יביאו לשימור המצב ואף לעוד ועוד גזירות רעות, בתהליך שאנו כבר מכירים היטב לצערנו.

לכן במבט הכולל והאמיתי – אני חושבת שזו טעות להקל עלינו כרגע ולהתנדב לקחת חלק במנגנון המשטרתי המחפיר.

מה עם שיחה רצינית של נציגינו עם מפכ"ל המשטרה אלשייך? זה נראה לי הכרחי וחשוב ביותר, ואני מודה שאני לא עשיתי כלום כדי לקדם שיחה כזאת. מישהו עשה והצליח?

          זהו. פיסקת סיום:

בקבוצה שהייתי בה היום היו כרבע אנשים שזו להם הפעם הראשונה בהר. וכך בכל קבוצה.

כלומר למרות הכל ואף על פי כן זרם העולים להר גדל כל הזמן!!!

בזמן שחיכינו בחוץ ישבתי (כן, על המדרכה בשמש) עם כמה ילדים וערכנו חידון מקדש. הם ידעו המון, ומה שלא ידעו – לימדתי אותם, ובצהריים כשפגשו את אביהם שלא עלה איתנו – הם זכרו פרטי פרטים ממה שלמדנו ושיתפו אותו.

ברוך ה' גדל לנו דור חדש של ילדים שמחוברים למקדש, שיודעים מקדש, שרוצים ללמוד מקדש, שקמו ב-5.00 בבוקר כדי לעלות, ושעולים להר הבית !

לכן בשמחה אפשר להיות אופטימיים ולהמשיך, לפעול עם אֵ-ל מתוך וודאות שהבא ליטהר מסייעין בידו.

חג שמח!

                                                             

יום שני, 25 באפריל 2016

תרגול העומר/ רינה אהרונוב -אריאל

למה הלכנו אתמול לתרגול העומר?
המחשבה הראשונית היתה שכבר הינו שם בשנה שעברה ואולי כדאי שנעשה השנה משהו חדש. מגוון.. חם... אבל מהר מאד היה ברור שאנחנו מגיעים לתרגול.
חשוב לנו להכניס את המקדש ללוח השנה למעגל החיים הקבוע שלנו. לא חיפשנו השנה חידוש וברקים ורעמים אלא ללמוד את  סוד הרגילות. פעם בשנה באופן קבוע אנו מגיעים לליל  הסדר כחלק מהעולם הדתי שלנו ובכן- פעם בשנה נעלה לרגל לקרבן פסח ונהיה שותפים בעומר. אט אט זה נכנס להיות חלק מחיי התורה.
ועוד כאשת כהן חשוב שרידי הכהן יהיה מתורגל בלימוד. השנה לאחר התרגול אישי הרגיש שהוא מתחיל להבין באמת מה קורה. זה כבר לא משהו מופשט ורחוק זה חי. מה בדיוק עושים הכהנים בעומר ואיך. כנראה כמו כל מיומנות יש צורך לתרגל.
אז היה חם וקצת מייגע ובאמצע היה גם חפץ חשוד.
אבל היו רבים שעברו ברובע שנגשו לראות את הפלא של מניין כהנים לבושים בכדי לבן עומדים ליד מזבח ועליו אש והם מקריבים את העומר. ואנחנו מסביב מנםים את השיעורים ב13 נפות בניצוחה של צביה סביר כהנת המניות.

יום חמישי, 21 באפריל 2016

קצירת העומר


מנחות / צביה סביר


























תרגול קורבן פסח תשע"ו בנימה אישית/ יעל קביליו

בס"ד

ריבון העולמים אדון הנשמות "אנו לא רוצים קורבנות אדם אלה קורבנות כפרה" .     
   אתמול בלילה זכנו בחסדו יתברך לתרגול קורבן פסח . תרגול שכבר מתבצע כמה שנים וכל שנה מתחדש בלימודו ובאפיו. לאחר שזירזתי את עצמי לגמור את הניקיונות ,
חוץ מהדברים האחרונים כמובן העמסתי את רכבי בציוד רב :
חומרים לדוכן של "נשים למען המקדש :
 דפי הנחיות לאשיה העולה להר הבית , ברכות להדלקת נרות , עפר מהר הבית , משחק רבעיות ללמוד חיי טהרה,  ברקו,  מסך מחשב לשיעורי הרבנים ועוד נסעתי עם ילדי וילדי  אחותי רינה לכוון בית אורות .
מקום הצופה על בית ה'.                                             

      בפתיחת התרגול כל המתנדבים ניסו לרכז את הכבשים לאזור מסוים אך אלה לא נענו לבקשה .

 פרופסור הלל וייס, שמשון אלבויים וכל הצוות היקר באזור רץ לכל עבר בכדי לתפוס אותם .
 "תפוס אותם מהרגל!"
" בעצם אל תרוץ הם ירגעו ולא יברחו!"
" בא נתקיף אותם מכמה כוונים ".
 לבסוף הכול בא בשלום הם הוכנסו מאחורי גדרות עם דלי מים, אוכל ונרגעו .
במחשבה הראשונית של מתכנני התרגול היה לקיים תהלוכה של כבשים ועיזים לכוון בית אורות כפי שהיו עושים עולי הרגל אך לאחר שבשטח ראינו שהדבר לא מתאפשר בגלל העיזים הם נשארו  בתצוגה לקהל הרחב.

לצערי ההכנות היו מכשילות כמו תמיד . העיריה לא אפשרה מתקני מתנפחים וניסתה לטרפד את קיום האירוע בהמצאת כל מיני סעיפים לאישורים שצצו פתאום , המאבטחים הבריזו שעה לפי האירוע שהצריך  לגייס מאבטחים של המשטרה ועוד ועוד כהנה וכהנה דברים בלתי צפויים.
 אך מה נעים היה מזג האוויר באירוע בעיקר האור בחוץ והאור בעיני האנשים ,ההתרגשות הגדולה. 

 התרגול נחל הצלחה רבה.
 מאות אנשים פקדו את מקומות הישיבה דוכנן הילדים היה מעוצב לתפארת שרשראות מיוחדות מדס ומדבקות , דפי צביעה ולאה ושמואל באומן מנצחים על הכול .
 הכהנים בדוכנים , השוחטים מוכנים למלאכה ורבנים ומכובדים בראש השורה.




ברוך ה' נוסדת קהילת מקדש הולכת ומתרחבת השמחה של המצווה הייתה מדהימה. האנרגיות והמאמצים הזמן והכספים העצומים שהושקעו במעמד הזה היו בלתי נדלים . לטעמי היה מרשים מאוד.
שנזכה במהרה לבניין אריאל בקרוב ממש. 

יעל קביליו 

יום שני, 18 באפריל 2016

מש אריאל עולה לרגל/ רינה אהרונוב -אריאל

מש אריאל עולה לרגל- אשתף אתכם  קצת..
הבית בלגן. הכל מפוזר -האי סדר שלפני הסדר.
ארזנו תרמיל והתחלנו ללכת ברגל לכיוון התחנה. היעד הר הבית.
אין לנו כעת רכב ולא חמור. התרמילים עלינו.
אנו טהורים אל לא כולם יכולים לעלות. כמו בכל משפחה גם לנו יש טמאים וטהורים.
ההתרגשות -קיימת. נעלה להר הבית ואנו שואפים לא רק להגיע לתרגול אלא לדבר האמיתי

ליל כלולות/רבקה שמעון

בס"ד

ליל הכלולות שלנו

כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.' הקשר שלנו עם הקב"ה הוא קשר של חתן וכלה. במתן תורה נערכה החתונה- בבחינת, כפה עליהם הר כגיגית, ועם ישראל אמר פה אחד- נעשה ונשמע. התורה היא הכתובה שלנו, ארבעים שנה הלכנו במדבר אחר דודנו- הקב"ה לארץ שנתן לנו במתנה.
 הלילה שבו יצאנו ממצרים הוא ליל הכלולות שלנו.
מדי שנה, כל בית בישראל, עם ישראל למשפחותיו, מתכנסים ביחד ומספרים על ליל הכלולות שלהם. מריחת הדם במצרים על פתחי הבתים, המשקוף והמזוזות, גם היא מסמלת את הלילה הראשון לנישואין הללו. ליל הכלולות- דם בתולים.
בליל התקדש החג אנו מצווים להקריב קרבן פסח.
גם בימינו, כשהבית חרב, אנו יכולים לממש את הקרבת קרבן הפסח, גם כשאנחנו טמאים. כי מה זה משנה אם הבית חרב? עדין אנחנו בברית עם הקב"ה, הוא הדוד ואנחנו הרעיה, וכתובתנו אתנו- התורה, ואנחנו בארצנו, ב"ה.
למה קרבן? מה משמעות העניין של הקרבת קרבן פסח?
נראה לי שכמו בכל מערכת זוגית, האיש והאישה מצפים למימוש הקשר והאהבה ביניהם במעשים ולא רק בדבורים. תארו לעצמכם איש ואישה שרק מדברים כל היום, אבל המערכת הזוגית חסרה את הנתינה, המתנות, ההקרבה, המעשה האינטימי בחדר המיטות.
כנראה קרבן פסח הוא מחווה של עשייה אינטימית מצידנו כלפי הקב"ה. הנה: טרחנו, רכשנו, הגענו, הקרבנו, קרבן פסח כמו שציווית, כדי שנהיה צוות לעניין.
מה אנחנו עושים כבר אלפיים שנה?
רק מדברים.
נכון. מצווה לספר ביציאת מצרים. מצווה לספר על הניסים שנעשו לאבותינו במדבר. על קבלת התורה במעמד הר סיני. ספור השחרור משעבוד מצרים – גם הוא מצווה. מצווה לזכור, מצווה לספר.
אך אין בכך די. והנתינה הממשית נעדרת.
בתורת הסוד ידוע שהיקום שלנו מורכב משני עולמות מקבילים. עולם עליון ועולם תחתון. מכיוון שנחרב בית המקדש- גם הבתים הפרטיים שלנו חסרים. מכיוון שגלתה שכינה מאתנו, כל נושא הזוגיות לקוי. לאנשים קשה למצוא את החצי השני. לאנשים קשה במערכת הנישואין. אנו שומעים ורואים על שינויים בסדרי בראשית בתחום של העדפות מיניות. כל המערכת הארצית מושפעת מהריחוק שלנו מריבונו של עולם.
בימים אלו, כשאנו נתרגל את הקרבת קרבן הפסח מול הר הבית, מול מקום המקדש, נאותת לריבונו של עולם: לא שכחנו אותך. אנחנו כאן. הרצון אתנו. הכלי כבר כמעט מוכן.....

יום שישי, 15 באפריל 2016

עליית ילדים / שירה הלוי


סבא וסבתא שלי עשו מעשה- עזבו בית,עבודה מסודרת וארץ- ועלו לארץ
ההורים שלי נתנו לי המון- הם סללו עבורי שביל של תורה, אהבת ישראל, והארץ השלמה,

ואני- מה אחדש לילדי? מה הצעד החדש, הנוסף שאתן לילדי?

הר הבית- לב ליבו של העולם.... זה הצעד המתחייב הטבעי והפשוט- שאוכל להעניק לדור הבא-
 הם כבר ימשיכו הלאה- שלום, מקדש ונבואה....

וכך התכנסנו לנו-הורים וילדים ( שהגיעו מקרוב ורחוק- כ40 ילדים בשלוש עליות שונות) לעליה חגיגית להר הבית, והפעם- עם הפוקוס על הילדים המקסימים..

דאגנו לעטוף להם את החוויה הלא תמיד פשוטה- בממתקים, שירים בלונים והפעלות..
ודאגנו להדרכה בהר- מותאמת במיוחד בשבילם....
אין ספק שילדים שגדלים למציאות המורכבת והעצומה  של הר הבית- הם ילדי העתיד של כולנו...

אז תודה לבורא עולם על הזכות...

ולעוסקים בדבר מארגון נשים למען המקדש 
                                        יראה וכפות המנעול- שחברו יחדיו- להצלחת העליה...

ונפגש בשמחה- בעליות הבאות...