יום חמישי, 28 בינואר 2016

פרשה ומקדש: פרשת יתרו/ הרב אבי כהנא ורבקה שמעון

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם (שמות י"ט ט')
מעמד הר סיני נועד לקבע את האמונה בא-ל שהוציא אותנו ממצרים, נתן לנו את התורה על ידי משה עבדו איש הא-לוהים, לעד ולנצח נצחים. התגלות מלאת הוד והדר,  נוכחות א-לוהית שעושה רושם. מיסודות האמונה שלנו. האם אירוע חד פעמי יספק את עם ישראל בעתיד?
המלך בספר הכוזרי, המחפש הוכחות לאמיתות הא-ל בהגיון ובפלפול, כשהוא שומע מפי החבר על קבלת התורה במעמד הר סיני משתכנע באמיתות הא-ל ומגיב כך:
הנה כל השומע סיפוריכם על שהאלוה דבֵר עם המוניכם וכתב לכם לוחות וכדומה אין להאשימו אם יראכם כמגשימי האלוה. אולם גם אתכם אין להאשים, שהרי אי אפשר לכם לדחות עדותם של המעמדים הגדולים, הנשגבים, שאין להטיל בהם ספק, ולכן תצדקו בהשליככם אחרי גֵוכֵם את ההיקש ההגיוני ואת העיון השכלי. (תרגום ד"ר אבן שמואל עמ' כט)

          להמשך קריאה לחצו כאן














cc by Ariely


יום חמישי, 21 בינואר 2016

גאולה בשתי קומות / ר' עידית בר-טוב

גאולה בשתי קומות
בטרם מותו של יוסף, הוא מוסר לאחיו את קוד הגאולה: וֵאל-ֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב...פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם... ומרחיב המדרש: אמר להם סימן זה יהא מסור לכם, כל מי שיבא להוציא אתכם ממצרים, אם יאמר לכם בלשון הזה האמינו לו...

כאשר מתגלה הקב"ה למשה ומדווח לו על תכנית ההצלה של עם ישראל, הוא נוקט בתכנית דו-שלבית - וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, כלומר- מתחילים ב"סור מרע" ועוברים ל"עשה טוב". שלמות הגאולה תתקיים לא רק ביציאה ממצרים ובהמנעות מן העבדות, אלא בשלב הבא- במתן תורה ובכניסה לארץ ישראל. מסיבה זו, כותב בעל מי השילוח, אנו אוכלים ביצה בליל הסדר, הביצה מרמזת על תולדה, שעדיין לא הגיעה לגמר תכליתה, ורק במתן תורה תהפוך אותה הביצה לתרנגולת ממש, והאור של יציאת מצרים יתקבע בנו.
הפקידה הכפולה מבטאת את גאולת העם מאת ה', אך בו בזמן מכוונת גם להנעת בני ישראל לפעולה משלהם. כאשר הקב"ה מתגלה למשה הוא אכן משתמש בצופן המיוחד: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם ... אולם באופן תמוה, כאשר
אהרון פונה אל זקני העם, ומוסר את דבר ה' למשה, שומע העם רק חלק מן הדברים: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם... העם מצוי בתוך העליבות והשפלות, ואינו שומע את הצורך בגאולה מכח עצמם, בזכות ולא בחסד. הם גם מעוניינים בשלב הראשון של שלילת העבדות במצרים, אך עדיין אינם שואפים גבוה אל ארץ ישראל.

המדרש מספר, שעל מנת להוציאם בדין ולא רק בחסד, מחפש ה' את זכויותיהם של בני ישראל, ולא ממש מוצא. הם שקועים עמוק במצרים ובתרבותה, בתוך מ"ט שערים של טומאה, על סף השער ה-נ', שממנו לא ניתן להיגאל: ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה... שנאמר מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ... שתי מצוות אלה- כלפי אלוהי מצרים וכלפי גופם, שעד אז לא היה ברשותם, נועדו גם לפתח בהם תודעה של עצמאות רוחנית ונפשית, ולגלות בהם אקטיביות, זקיפות קומה ויוזמה, שאינם קיימים בעבדים.

ביטוי לשני השלבים שבגאולה נמצא במצה, אותו לחם העוני (לחמא עניא) שהוא גם לחם האמונה (נהמא דמהימנותא). בליל הסדר בעת אכילת שתי חתיכות של כזית מצה, אנו מברכים שתי ברכות: על אכילת מצה- על מצה בצועה (לחם העוני), והמוציא לחם מן הארץ- על מצה שלמה. באופן דומה, המצות הראשונות שנאפו ביציאת מצרים, מבטאות בדיוק את שתי הפנים או תכנית השלבים של הגאולה, מצד אחד: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, אבל מצד שני ישנו גם הציווי מלכתחילה: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, בסעודת הגאולה של קרבן הפסח, מצווה ה' את העם לאכול מצות. כאן אין רמז לבריחה חפוזה, נהפוך הוא- כאן ישנה סעודה משפחתית נינוחה, המייצרת תודעת חירות בתוך עם ישראל.
אם נמשיך לעקוב אחר אירועי השעבוד והחירות נמצא עוד ועוד זוגות כאלה של כפל פנים, למשל ההנחיה: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מהי הגנות? מסתבר שזה לא ברור- האם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", כדעת רב, או אולי "עבדים היינו לפרעה במצרים" כדברי שמואל? להגדה נכנסו שני החלקים, מפני שהשאלה איננה מהיכן מתחילים ללמוד היסטוריה. עיקר הדיון נסוב על שאלת מהות השיעבוד- פיזי או רוחני. מהו אם כן השבח? בתגובה לעבדות, אנו משיבים: ויוציאנו ה' א-לוהנו משם, ובתשובה לעבודה הזרה אנו עונים: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.

אפילו על זמן יציאת מצרים אין גרסה אחת- בספר שמות נכתב: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ולעומת זאת בדברים נכתב: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. יום או לילה, מתי יצאו? על פי הזוהר היה זה בלילה, אך אותו הלילה האיר כיום, כמאמר פסוק הגאולה בתהלים: לילה כיום יאיר, לעומת זאת הגמרא מספקת הסבר קצת יותר ריאלי, ולפיו היו באמת שני שלבים, ולפיכך- נגאלו ממצרים בלילה , ויצאו ממנה פיזית ביד רמה- ביום. בלילה היתה יציאה לחירות רוחנית-דתית, וביום יציאה מתוך זקיפות קומה לאומית.

גאולת מצרים היתה באתערותא דלעילא מלאה, בחסדי ה' עלינו ומבלי שראינו צורך להיות שותפים בה, ואולי זו הסיבה לכך שחג הפסח נקרא בשם: שבת (וספרתם לכם ממחרת השבת), הקבועה מלמעלה, וקיימת מששת ימי בראשית, בשונה מן החגים והמועדים התלויים אך ורק בקידוש החודש בידי ישראל ובארץ ישראל (ולכן – 'מקדש ישראל והזמנים'). יציאת-מצרים "נפלה עלינו משמים". על כך כותב הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך, שנוהגים לאכול ביצה בליל הסדר- שזהו סימן אבלות, שכן לעולם ליל תשעה באב ייצא ביום שבו חל ליל הסדר, וזהו זכר לחורבן... !

מכאן אפשר להבין את פשר מחלוקת התנאים, המצוטטת בגמרא: האם בתשרי עתידים להיגאל, או בניסן? האם בדין ובהתעוררות שלנו מלמטה, או שמא בחסד ובעליבות של מתנת חינם? על כך כותב בעל בני יששכר, כי בניגוד ליציאת מצרים שנעשתה בחיפזון, בגאולה השלמה, מבטיח ה' "כי לא בחיפזון תצאו", והוא מסביר את הצורך בחיפזון- שראה הש"י שכבר נשתקעו בטומאת מצרים... ואילו היה ממתין הש"י עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער הנו"ן ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו, על כן היה חיפזון, היינו שלא היה כסדר שאר הגאולות... והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באיתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד, וכמו שהבטיחנו יוצרינו על העתיד כי לא בחפזון תצאו, כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד...

התורה מציינת חמש לשונות גאולה (למה את החמישית אנו שומרים לאליהו? זו הקושיה הקשה מכולן), מתחילים בהוצאה מן השעבוד הגופני, עוברים להצלה מן העבדות הנפשית, ומשם לגאולה ביד חזקה, הבונה את השחרור הרוחני, בשלב הבא- ישנו מעבר לקשר בוגר ומחייב  יותר , קשר הדדי- לקיחתנו להיות עמו של ה', וקבלתנו אותו עלינו. בשלב האחרון מביאנו ה' אל ארץ אבותינו, ובה מושלם תהליך הגאולה.  ההגדה לא מזכירה את ארץ ישראל, ומסביר אור החיים הקדוש, שהלשון החמישית של 'והבאתי' אינה נעשית באופן אוטומטי, אלא תלויה בנו ובמעשינו: וקודם אומרו והבאתי אתכם וגו' אמר וידעתם כי אני ה' המוציא וגו' פירוש: תנאי הוא הדבר ובזה והבאתי וגו' וזולת זה, אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו. כלומר – להשלמת השלב הסופי בגאולה צריכים ישראל להתעורר ולדרוש את ה' ואת משיחו.

בדיון שהזכרנו במסכת פסחים בעניין מתחיל 'בגנות ומסיים בשבח' נאמר שיש להגיד "מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". מהי הפרשה כולה? זהו מקרא ביכורים, שנאמר בבית המקדש עם הבאת ביכורי אדמתנו. אמנם אנו פותחים בגנות של עובדי עבודה זרה ושעבוד מצרים, אך אנו אמורים גם להמשיך, ולתאר ברצף אחד את הוצאתנו ממצרים ביד חזקה, והבאתנו אל ארץ זבת חלב ודבש. בהבאת הביכורים אנו מודים לקב"ה על ישועותיו, ומקיימים את חלקינו בברית. השלב הרוחני ממשיך את הפיזי, והעשיה האנושית משלימה את זו האלוקית. כעת ניתן להבין יותר את דברי המדרש: בזכות מה יצאו ישראל ממצרים ... מפני שצפה הקדוש ברוך הוא שהם עתידין לעשות לו משכן שנאמר וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ע"מ לשכני בתוכם.
בסיומה של שירת הים הבינו בני ישראל, כי החלק השני של הגאולה הנו בלתי נפרד: נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ ... תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה֑' מִקְּדָ֕שׁ אֲ-דֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ. להתעוררות זו קדם הדרבון מהקב"ה, כפי שמתאר המדרש: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה ... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם ... מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר יונתי בחגוי הסלע... השמיעני את קולך, אותו הקול שכבר שמעתי במצרים.

בקשתו של ה' אלינו, שנקרא אליו, שנדרוש אותו, שנסכים להנשא לו בברית עולם, ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש. ה' כמעט מתחנן אלינו: אנא ממך, השמיעיני את קולך, בקשי ממני בית שאשכון בתוכך.


 ציורי תנ"ך/ הגאולה- בית המקדש השלישי/ ציירה: אהובה קליין(c) 












יום רביעי, 13 בינואר 2016

בין שבט למקדש / רינה אהרונוב


תוצאת תמונה עבור שיטים

רעיון אחד מיני אלף המחבר בין שבט למקדש.. ...

בס' מלכים א  ח פס' ד נאמר ששלמה מעלה את ארון הברית מעיר דוד ואת אהל מועד,  "ויעלו את ארון ה ואת אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל ויעלו אותם הכהנים והלווים". שלמה מעלה עימו לבהמ"ק את אוהל מועד.

התוספתא בסוטה  פרק יג אומרת:
" משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד ונגנזו עימו קרסיו, קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו" (מה' ליברמן 229) ופירשה הגמרא בסוטה (ט/א) שנגנז תחת מחילות של היכל. ורשי כתב ששלמה גנזו.
ז"א המשכן לא נחרב אלא שהה עם עמ"י בנדודיהם ונגנז לעד.
מה היה במשכן? כיצד נבנה?
ידוע שמעצי שיטים . והשיטה היא  אחת משבעת  סוגי הארזים המופיעים בישעיהו מא:
"אתן במדבר ארז שיטה והדס  ועץ שמן. אשים בערבה ברוש תדהר תאשור יחדיו"
בתנחומא  תרומה ט: מביאים דיעה שהיו 24 מיני שיטים ומתוכם נבחרו 7 מינים אלו. אך מתוכם נבחר עץ השיטה למשכן.
ולמה השיטה? אלא היא  באה לתקן את מה שחטאו ישראל בשיטים- זנו אחרי בנות מואב- ולכן התיקון הוא בעצי שיטים עומדים למשכן.

בעצם מקור השיטה אינו מאי' אלא מקורו אפריקאי והוא למד להסתגל לתנאים כאן .
וכיצד היו לבני במדבר עצי שיטים?
המדרש ע"פ הפס' בתרומה "ועשית את הקרשים- הידועים" רשי.
אלא, אומר המדרש שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש שבני יצאו ממצרים וישהו במדבר והוריד עימו עצי שיטים שנטעם בני  במצרים, ובעת יציאת מצרים בני לקחו אותם עימהם.
שיטים אלו הם באים מכוח אמונתו של יעקב אבינו והולכים עימנו עד שמגיעים להר הבית.

ואם נחשוב שלשיטים אלו אין יותר תפקיד אזי הגמרא ביומא וסוכה מחדשים לנו "שמא תאמר אבד סיברם (משנגנזו שלא ישובו עוד) ובטל סיכויים (מה שאנו סוכים וצופים להם) ת"ל "עומדים לעד ולעולמי עולמים".

אותם שיטים חיים אך נמצאים בתרדמה עד שיגיע הרגע והם ישובו ויתעוררו. וידוע שאף מקדש שלומה נבנה מארזים. יש רצף של אותו העץ מימות יעקב, דרך מצרים, גלות ועד אי וי-ם. והכוח הפנימי של העץ עדיין  קיים רק כעת הוא שרוי  בהיחבא ומחכה לפריצה. ומכיוון שהאדם הוא עץ השדה, יש כח לאדם אף הוא לפרוץ מתרדמתו ולהגיע לחידוש ולצמיחה- גאולה ובניין הבית.