יום שני, 11 באפריל 2016

מנחות / צביה סביר

                                                                                                      כ"א באדר ב', תשע"ו

חידושים וחדשות ממחלקת מנחות

מועד העומר קרֵב ובא, ועמו הכיסופים לקראת הרגע הגדול בו נזכה לכהנים במעמדם, הנפת העומר והקרבתו.
ושוב תהיתי בנפשי: כיצד קולים ומכינים את העומר? זה נשמע פשוט כל כך.
שמועה גונבה לאוזני שלעולי העדה האתיופית ידע רב בקְלִייה.
ובכן, יצאנו לדרכנו לנצרת עילית, לבית משפחת רדה, לבקש את שאהבה נפשנו.
כשהגענו, הסתבר שהמארחת שלנו, אסתר, לא מבינה שתי מילים קריטיות להמשך השיחה: קלייה ושְׂעוֹרה. ניסינו בכֹה ובכֹה , והעסק די נתקע.
אסתר חשבה שאני רוצה ללמוד איך הכינו מצות באתיופיה.
תחושת אכזבה החלה לטפס בגרוני. אסתר כל כך רצתה לעזור. אבל הבדלי השפה הִקשוּ על הגישה.
ואז, בשיחת טלפון אחת השתנה הכל.
היא התקשרה לגיס שלה, גביאו. "מהר", היא אמרה. "תבוא מהר, יש אורחים."
בתוך דקות ספורות הגיע גביאו, איש המוסד שזכה להוביל שיירות רבות של יהודים במסע רגלִי מאתיופיה לסודן, והעלה יהודים רבים ארצה ב"מבצע משה", לפני כשלושים שנה. הוא תִרגם לה את מונחי הקסם: קלייה. שעורה.
אסתר קמה מיד ובצעד כבד פסעה למקפיא והוציאה שקית מסתורית... קָלִי!
מול עיני המשתאות היא הושיטה לי שקית שהכילה אוצר: שעורה קְלויה.
בבת אחת השיחה החלה לקלוח. פתאום התברר שחוץ משתי המילים הללו העברית של אסתר די טובה. הקלי באתיופיה היה סוג של פיצוחים. והרי המתכון לפניכם:
בוררים את השעורה. מרתיחים אותה הרתחה קצרה של חמש דקות. פורסים את השעורה  לייבוש בשמש. מדליקים אש די גבוהה ושמים מלוא חופניים במחבת. מערבבים בלי הפסקה כרבע שעה. ממוללים בין הידיים כדי להסיר את רוב הקליפות, מברכים למי שאמר והיה העולם, ואוכלים.
כלי הערבוב שלה היה די ייחודי. היא לקחה "סילק", מקל דק ממטריה ועיקמה אותו לכלי עבודה.
כאן בארץ יש אמצעי קירור. היא הכינה כמות מראש והקפיאה. מה שיצא מהמקפיא היה לעיס. היא הסבירה לי שיש לחמם חימום קצר תוך כדי ערבוב מתמיד לפני ההגשה.
מובן שבשיטה הזו התוצר הוא חמץ. אולם מטרת ההרתחה הקצרה היא להוסיף לחות לשעורה. כאשר מדובר בכַרמֶל, שעורה ירוקה, הוא ממילא רך. על כן יש סיכוי טוב שאפשר יהיה לִקלות בשיטה זו ללא בישול מקדים.
(יהודי חַבָּן שדרום תימן היו מערבבים עם סנסינות של תמרים כשהיו קולים. במקום יבש זה לא היה מספיק מים לגדל אפילו שעורה. לא סתם המקום נקרא חֲצרמָוות)
תוך כדי דיבור על אורַח החיים היהודי באתיופיה, אמרתי בנונשלאנטיות שיהודים מכל העולם קיבלו מַכּות במהלך הדורות.
גביאו ואסתר הסתכלו עלי בכאב עמוק, על סף דמעות.
גביאו פתח ואמר: כולם מדברים על שׁוֹאת יהודי אירופה, אבל אף אחד לא יודע על שואת יהודי אתיופיה.
וכאן התחיל שיעור מרטיט נפש ומאלֵף באמונה ומסירות נפש. אלה היו מילים טהורות שבקעו מעמקי נשמה יהודית, מאנשים שחוו עמוק על בשרם מסירות נפש מהי. אנשים שסיכנו את חייהם לעיתים קרובות בתוך ים של אנטישמים כדי "ללטף את הקדוש ברוך הוא", כדבריו. הם מוכנים ונכונים למלא בכל נימי גופם ונפשם את רצון ה', אם לחיים ואם למוות. הם הכשירו "קֵייסים" ששמרו על אורח החיים היהודי לפי כל גרם מידע שהיה להם, באדיקות ובקפידה. מושגים שמבחינתנו הם "דרוֹש וקבֵּל שָׂכר" - כגון טומאה וטהרה, ואֵפר פרה אדומה - היו חלק מאורחות חייהם, עליהם היו מוכנים למסור את נפשם.
ואז הם שמעו את המילה "ירושלים".
אפשר לעלות לירושלים. פִּסגת חלומותיהם. הם עזבו הכל ויצאו לדרך ארוכה, מסוכנת, אל הלא נודע, לסודן. אמרו להם: "לכו בכיוון השמש. שם סודן". והם הלכו. המסע ארך חודשים. אסתר, אז אֵם צעירה למשפחה ברוכת ילדים, יצאה עם בעלה ז"ל, לדרך. הם קברו בת אחת בסודן.
שמענו עוד סיפורים רבים ומרתקים על שמירת חג הפסח באתיופיה.
כחודשיים לפני הפסח היו מתחילים להכין כלים חדשים לכבוד החג. הכלים היו כלי חרס, וכל כלי שנגע בו חמץ - אסור היה להשתמש בו. הקייס היה עובר מבית לבית לראות שכולם מקפידים על ההלכות של איסור החמץ. כל דבר שנגעו בו גויים היה עובר שטיפה. אפילו המלח שהיו קונים אצל המוכרים הגויים, בגלל שהגויים היו נוגעים בו - לפני פסח היו מניחים את המלח בתוך מסננת ושוטפים אותו, לאחר שהתייבש היה מותר להשתמש בו לחג.
הבת של אסתר, נאוה, שגרה באריאל (הייתה ילדה בת 5 כשעלו לארץ דרך סודן) סיפרה שהחוויה של הילדים לפני פסח הייתה לנפץ לרסיסים את כל הכלים שהשתמשו בהם בחמץ, כל הסירים, כוסות, מחבתות וכו' כולם כלי חרס.
התרגשנו מאוד להכיר אנשים גדולים. יהודים נפלאים, חמים ואמיצים שהיו מנותקים משאר יהדות העולם במשך 2500 שנה. הלב היהודי שבקרבם פועֵם באותו קצב מדויק בו פעמו ופועמים כל הלבבות של עם ישראל בכל מקום שהם, שמָסרו ומוסרים את נפשם ואת כל מאוֹדָם כדי להביא נחת רוח למי שאמר והיה העולם.
פעימוֹת של גאוּלה. 



                                                                          צביה סביר. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה