חכמת הלב וקלות הדעת
לאחר הציווי על בניית המשכן והסמכת הכהנים בפרשיות תרומה ותצווה,
מגיעות פרשיות ויקהל ופקודי, ומתארות את ביצוע הצו. בין לבין נמצאת פרשת כי-תשא,
הפותחת גם היא בענייני המשכן, אך סופה מעיב על ראשיתה, בשל חטא העגל. רבים נדרשו
להבדלים שבין הציווי לבין הביצוע, שכן לכאורה היינו מצפים לצמידות מלאה להוראות, לאחר
הכישלון החמור בחטא העגל, ותשובת בני ישראל, אך לא כך קרה.
בתכנית הנמסרת למשה ישנו יעד ברור של עשיית מקדש: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כאשר העם הוא
הכתובת ומשה הוא השליח למסירת הדברים אליהם. בסוף פרשת תצווה, עם
סיום פירוט המשכן וכליו (למעט מזבח הקטורת), חוזר הקב"ה על הדברים, ומוסיף
להם אף הנמקה: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי
אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. כלומר- קיומו
של המקדש נועד לשכינת ה' בקרב בני ישראל, אך לא פחות חשוב מכך- להביא לידיעתם של
בני ישראל, כי יש ה' בקרבנו. האם התורה נגועה בדרכי הפרסום והיחצנות המערביים,
ולפיהם- עשית ולא פרסמת, כאילו לא עשית? ובמילים אחרות- למה מכוונת אותה ידיעה?
לאחר הציוויים החוזרים ונשנים בלשון- ועשית, ונתת, מופיע ציווי נוסף: וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה
וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי, כלומר- ה' מבקש ממשה
להאציל סמכויות כלפי אנשים נוספים, בעלי התכונות הנדרשות. בהמשך הדברים ממקד
הקב"ה את הזרקור כלפי חכמי הלב הנבחרים: רְאֵה
קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ
רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, ... וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר
צִוִּיתִךָ. הדעת של בצלאל מייחדת אותו במגוון סוגי האינטליגנציות, וננסה
לבדוק במה.
מלבד בצלאל ואהליאב שצוינו בשמותיהם, מותיר
הקב"ה פתח לחכמי לב נוספים, המוזמנים לעסוק במלאכת המשכן, ונפגוש אותם בהמשך-
בשלב הביצוע. עם סיומו של הציווי המפורט, על סף חטא העגל ממש, מוסיף הקב"ה
עוד כמה משפטים, לכאורה מנותקים: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת
כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם
בְּרִית עוֹלָם בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים
עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
אל הזכרת השבת נשוב בהמשך, עם מסירת דברי ה' אל העם מפי משה.
בנקודת שיא זו מקבל משה את שני
הלוחות. האם אלה לוחות העדות או לוחות הברית? הקב"ה בוחר לכנות אותם בשם
לוחות העדות, וחכמינו הוסיפו את מימד הברית. לאחר שיא זה מתואר השפל הנורא של
החטא, שהפך כידוע לקו פרשת המים בתולדות עמינו- העולם שהתקיים עד אליו, שונה
לחלוטין מזה שלאחריו, וכרגע הנזק הוא בלתי הפיך. עם תום פרשה זו, מקהיל משה את
העם, על מנת להתחיל ולצוותם על מלאכת המשכן. באופן הפוך לחלוטין מדברי ה' פותח משה
את דבריו בציווי על השבת דווקא, ורק לאחר מכן מציג את תכנית המשכן. יתכן שיש בכך
התראה לעם בטרם יחל לעבוד, כי השבת אינה נדחית מפני המלאכה, ואף מלאכת הקודש. עם
קצר-רוח וחסר סבלנות עלול להישאר בשלב הציווי ולפספס את ההסתייגות. יתר על כן-
כאשר דיבר ה' עם משה הוא החל ב-עשה טוב, בעשיה המבורכת, ורק עם סיום הדברים הוסיף
הקב"ה את הצמצום, את ה-סור מרע. משה פונה אל העם ופותח באזהרה, ב"לא
תעשה", ורק לאחר מכן עובר לעשיית המשכן.
ויותר מכך, אפילו מצוות השבת שנמסרת למשה שונה במהותה מזו הנמסרת ממשה
אל העם, כל מילות הפתיחה והסיום היפות, אשר עוטפות את איסור עשיית המלאכה, נעדרים
לחלוטין מדברי משה! האות, הידיעה כי ה' מקדש אותנו (בכל רגע נתון בהווה ולא רק
בעבר), ברית העולם והשלמת מעשי ה' בבריאת העולם- כל אלה פשוט פרחו עם שבירת
הלוחות, ונותרנו עם הגבלת המלאכה. איבדנו את ה-זכור ונותרנו עם ה-שמור בלבד. השבת
שהוגדרה כ'קודש היא לכם', מתרחקת מאתנו, והיא נקראת בפי משה- 'שבת שבתון לה' '.
לאחר התראת השבת פותח משה במצוות המשכן, ואף כאן מחליף את דברי
הקב"ה ב"נוסח מתוקן", במקום וְיִקְחוּ
לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, אומר
משה: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת
ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. מדגיש רש"י שהמילה- מאתכם, באה למעט את 'כל
האיש' שבדברי ה', משום שכעת לאחר החטא, הערב רב אינם מוזמנים לחלוק עמנו את בניית
המשכן, לאחר שהביאו לקלקול. גם מצוות ה' עוברת תיקון והמילים וייקחו לי
(רש"י- לשמי), הוחלפו ב-קחו מאתכם. הנתינה היא שלכם ובעבורכם, וכפי שנראה
העשייה היא חד-מימדית וחסרה את הברית והשיתוף בין ה' ובין העם, לכשתסתיים המלאכה,
לא תרד השכינה לשרות במשכן (בפרשת שמיני), לפחות לא בהתחלה.
עם סיום ההזמנה לתרום חפצים חומריים מזמין משה גם את כל חכמי הלב לבוא
ולעסוק במלאכה, ואכן העם נענה ומזרים את תרומתו עד שמשה עוצר בעדם. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים
עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב... בניגוד לפנייתו הכללית של משה אל כל עדת בני
ישראל, כאן מפריד הכתוב בין הנשים ובין האנשים, והמדרשים השונים מבארים כי הנשים
קדמו לאנשים בתרומותיהן. מסביר רבינו בחיי- כי הנשים באו שם בתחילה, וכאשר באו האנשים כבר
מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחילה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו
לתת תכשיטיהן, שכן כתיב: "ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם
ובנותיכם", וכתיב: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם", ולא
אמר "באזני נשיהם" כי לא רצו הנשים בכך, והוא שרמז שלמה על זה: "אדם
אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי", ירמוז למה שכתוב: "אלה א-להיך".
כלומר- התמונה הקשה של המחולות האקסטטיים סביב העגל, אינה מדויקת, שכן הנשים
לא השתתפו בהם. הן לא בין אלה שהצביעו ואמרו: אלה א-לוהיך ישראל.
בסוף רשימת התרומות, מגיעות הנשים חכמות הלב עם מטווה ידיהן
בתכלת ובארגמן, בשני ובשש, ויותר מכך- וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה
בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים. בעת עשיית הכלים מצטרפים אל בצלאל ואהליאב חכמי
לב, שנָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת
עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. כלומר, אל חוכמת הלב שלהם מצטרפת הדעת
שנותן בהם ה' על מנת שיוכלו למלא את משימתם, לאחר שהתעורר הרצון מלמטה, בא הסיוע
מלמעלה.
את חכמת הלב ניתן להגדיר בדרכים שונות, וידוע כי משכן החכמה הוא במוח,
ואילו משכן הרגש והיצר הוא בלב. אך נראה כי עיקרה של חכמת הלב הוא האמונה, ההשתוקקות,
הכמיהה, הגעגוע. התורה חוזרת ומתארת את בוני המשכן אינסוף פעמים בתואר עמום זה,
מבלי לדלג עליו אף לא פעם אחת, וזהו התנאי היחיד להשתתפות במלאכת הקודש. ועל הדעת
או הידיעה או העדות ניתן ללמוד מן ההקשר הכללי שבו היא מופיעה. ראשיתו
של חטא העגל נעוצה בחסרון הידיעה: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ, ובסופו מצביעים החוטאים על
העגל, ואומרים: אלה א-לוהיך ישראל. אנטיתזה מוחלטת לאמירת - זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ,
שלאחר קריעת ים סוף, שבה התגלה הקב"ה לכל העם, וראתה שפחה על הים מה שלא ראו
יחזקאל וישעיהו, ואפילו עוללים ויונקי שדים היו רואים כבוד יוצרם, ומראין אותו באצבע,
ואומרים זה א-לי.
הבני-יששכר מסביר את התרחשותו של חטא העגל בדיוק בחסרון הדעת. חז"ל
קבעו, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות [סוטה ג א] ובורח ממנו הדעת,
וכאשר רוצה לשוב בתשובה הנה החונן לאדם דעת ישיב אליו הדעת,... על כן תמצא ברכה הראשונה
מן הברכות האמצעיות בשמונה עשרה הוא ברכת הדעת, אח"כ ברכת התשובה,
והנה הדור ההוא היו דור דעה, ...והערב רב בפגמם אמרו כי זה משה האיש וכו' לא
ידענו ,והתעוררו הרוח שטות דעת דקליפה. לדבריו, חוסר הדעת מביא לחטא, ונתינתה
בתוכנו ע"י ה' היא המאפשרת את התשובה. מסיבה זו גם אומרים
בתפילת ערבית של מוצאי שבת את ההבדלה בתוך ברכת חונן הדעת, ואומר הירושלמי- אם אין
דעה, הבדלה מניין?
גם משה, רועה הדור טוען בתפילתו כלפי
ריבונו של עולם: רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא
הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ
בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי, וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ. דור הדעה זקוק לידיעה, אך
בה הוא גם נכשל. מאז המפגש הראשון עם עץ-הדעת טוב ורע, טומנת הידיעה בחובה
את סכנת הערבוב בין האמת והשקר. כאשר הנהייה אחר המציאות החושית נתפסת כנכונה מכל,
היא עלולה להכשיל גם בחטא חמור, לכך צריך את חכמת הלב, את עץ החיים כתנאי מקדים
לדעת.
גן עדן עלי אדמות
על-פי המדרש, ישנו קשר בין חטא עץ הדעת, חטא העגל וחטא המרגלים, שלוש
המתנות שהוחמצו- עולם הבא, תורה וארץ
ישראל, ושניתנו שוב בדרך מחודשת. שלושתן הפכו מהזדמנות גדולה לקלקול ולחטא, שאותו
אנו מתקנים מאז ועד ימינו.
מסתבר, שמלבד הקשר שבין החטאים, ישנו כמובן גם קשר בין המתנות. מעמד
הר סיני טמן בחובו פוטנציאל רוחני גבוה ביותר של תיקון חטא אדם הראשון: עשרת הדברות
ניתנו כנגד עשרה מאמרות שהעולם נברא בהם, וישראל שניצבו בהר סיני עמדו על סף החירות
מקללת המוות, שנגזר על האדם עם חטאו. ועוד- שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר
להם, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
גם בניית בית המקדש בארץ ישראל, מיועדת לתקן הן את חטא עץ הדעת והן את
חטא העגל. על הפסוק: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, אומר
הכלי יקר, כי הגברים נדרשו לתת את הזהב והתכשיטים כדי לכפר על תרומותיהם במעשה
העגל, "אבל
הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל, אם כן אינן צריכין לכפרה, ולמה יתנו
תכשיטיהן? ומכל מקום מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן".
בפרשתנו מצווה ה' את משה: בְּיוֹם
הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, ומבאר
האבן עזרא כי יום האחד בחודש הראשון הוא תחילה לעולם, כלומר, זהו תאריך בריאת
העולם, וזהו סוד. ננסה לגלות משהו מן הסוד, עליו מדבר הראב"ע. ידועה
המחלוקת בין ר' אליעזר ובין ר' יהושע, בדבר תאריך בריאת העולם, ובהתאם לכך תאריך
הגאולה השלמה והסופית. רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם,
ובתשרי עתידין להיגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, ובניסן עתידין ליגאל. מה משמעותה של המחלוקת?
רבנו תם ביאר, שאלו
ואלו דברי א-להים חיים, ושתי התשובות נכונות.
בתשרי עלה במחשבה לברוא (היום הרת עולם, ההיריון), והבריאה בפועל התבצעה
בניסן. הבריאה של תשרי מייצגת את התכנית הא-לוקית המושלמת, את האידיאל הנשגב של
בריאת עולם כדירה לקב"ה בתחתונים. תשרי הוא דין (אפשר לעבור על תפילות ראש
השנה, ולהפנים את היראה שעומדת במהותו), ניסן לעומתו הוא חסד גמור, נס שמחוץ לגדרי
הטבע, אף על פי שאיננו ראויים להיגאל, שקועים במ"ט שערי טומאה ודומים למצרים,
הקב"ה פוסח ומדלג על מצבינו ועוצם עין כדי להציל את ישראל בחסד גמור. מחלוקת
החכמים אם כן, מייצגת ויכוח עקרוני, באיזו הנהגה נברא העולם- בחסד או בדין? מסביר
האבן עזרא, שהקמת המשכן בראש חודש ניסן היא סוד הנהגת החסד, כלומר, איננו יכולים
לעמוד בפני הקב"ה בדין, ועל כן קיבלנו ברחמיו את המקדש, את חסד התיקון
והתשובה.
בזמן קיום המקדש
התחלקו הכהנים למשמרות עבודה, ולכל משמר התלוו אנשי המעמד- לוויים וישראלים, בני
אותה העיר. חלק מעבודתם של אנשי המעמד כלל קריאה יומית בתורה מתוך מעשה בראשית
דווקא, כשבכל יום נקרא היום המקביל לו בבריאת העולם. מסבירה הגמ' במס' תענית: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. זאת אומרת- קיום הבריאה תלוי
בעבודת המקדש. ביטוי יפה לקשר זה מובא במדרש:
ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות
האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ...ביום השלישי בראת
מזונות, שנאמר תדשא הארץ, ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים. ובמקום נוסף: המשכן שהוא שקול כנגד העולם. כשם שמשכן קרוי אוהל ...
נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן
וגו',...יהי רקיע ויהי מבדיל וגו' ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם,
בשלישי יקוו המים מתחת השמים ובמשכן ועשית כיור נחושת וכנו נחושת
לרחצה וגו', ברביעי יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן ועשית מנורת זהב
טהור וגו', בחמישי ועוף יעופף על הארץ וגו' ובמשכן והיו הכרובים
פורשי כנפים, בששי נברא אדם ובמשכן- ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך,
בשביעי כתיב ויכולו השמים וגו' ובמשכן ותכל כל עבודת משכן וגו',
בבריאת עולם כתיב ויברך א-להים, ובמשכן ויברך אותם, בשביעי ויכל
א-להים, ובמשכן ויהי ביום כלות משה, בשביעי ויקדש אותו ובמשכן ויקדש
אותו הוי את המשכן.
כלומר, ההקבלה שמוצא המדרש היא גם לשונית, גם תוכנית וגם רעיונית.
כאשר התורה עצמה משתמשת באותם המילים והביטויים לתיאור הבריאה והמקדש, יש בכך יותר
מרמז לחיבור שבין שני העניינים. העשיה האנושית מלמטה לשם הקמת המשכן היא תמונת
הבבואה של בריאת ה' את עולמו, והזוהר מוסיף כי תבנית המקדש של מטה עשויה בדיוק
במתכונת המקדש השמימי, בו יושב הקב"ה על כסא הכבוד. עם סיום הקמת המשכן כותבת
התורה: וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, ומצדו
של העושה- וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה, ממש
כדברי התורה על סיום הבריאה: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ
וְכָל צְבָאָם, ומצדו של הבורא- וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. גם סיכום המעשה מובא בלשון דומה: וַיַּרְא
מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן
עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. ואילו בבריאה- וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל
אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. גם הקב"ה בירך את ברואיו בסיום עבודתו:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ
אֶת הָאָרֶץ.
לאחר חטאם של אדם
וחוה, מתגלה להם עירומם- וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם
וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, מיד אחר כך- וַיַּעַשׂ ה' א-לֹהִים לְאָדָם
וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. כותנות אלה חוזרות שוב בבגדי
הכהנים: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים
...וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה ... וְהָיוּ עַל
אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל
הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא
יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ. עץ החיים השמור בגן-עדן ע"י הכרובים, נמצא גם
בתוך קודש הקדשים שבבית המקדש, ועץ הדעת, שממנו אכלו האדם ואשתו, חוזר בבניית
המשכן באופן מתוקן עם האצלת הדעת הא-לוקית על בצלאל: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ
אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.
הכרובים המוצבים בפתחו של גן העדן,
לשמור את דרך ארץ החיים, מופיעים במקדש כשומרי ארון הברית שבקודש הקדשים, והפרוכת
המפרידה בין הקודש ובין קודש הקדשים (ואף עליה ישנם כרובים) מקבילה ללהט החרב
המתהפכת, שכן הפרוכת, משורש פ.ר.ך. מהותה הפרדה או פירוק בתוך מהות שלמה אחת.
מסביר רבינו בחיי- כדי שיהיו מחיצה מבדלת בין עץ החיים והאדם. ועוד,
עונשו של האדם: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי
מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ , מוצא את תיקונו בלחם הפנים שבמקדש. זיעת אפיך פירושה- זיעת
פניך, ואותו לחם הפנים שבמקדש (מישהו נתן דעתו למשמעותו התמוהה של השם?), מונח על
השולחן שבצד הצפוני, וממנו מתברך השפע הגשמי בעולם.
לאחר החטא נשלח האדם מגן- העדן. המדרש
מוסיף לכך פן נוסף: ויגרש, שבשבילו חרב בית המקדש. וַיְשַׁלְּחֵהוּ
ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם, שזוהי
אדמת מקום המקדש, וכפי שאומר המדרש: הקדוש ברוך הוא
בראו ממקום כפרתו. האדמה שצבר ה' ליצירת האדם, היא מזבח
האדמה שבו יכפר האדם על היותו עפר מן האדמה, הנכשל בחטאיו. שילוח זה מגן העדן
מבואר בשפת אמת כשליחות האדם לתיקון העולם.
יוצא אם כן, שהמקום היחיד היכול לפתוח
בפנינו את פתח גן העדן החתום הוא בית המקדש, כשם שהזמן הראוי לכך הוא יום השבת.
ביום זה נפתח הפתח להארת גן העדן, ונאסרת מלאכת העבודה הגשמית, בה נתקלל האדם עם
הגירוש. שבת שהיא מעין עולם הבא, מאפשרת לנו הצצה לקיום הנשמתי הרוחני שהיה בגן
עדן שבטרם החטא.
יציאת השבת מלווה ביציאת הנשמה היתרה.
בהבדלה שבין קודש לחול אנו מתנחמים באותם היסודות הקיימים במקדש ומשפיעים עלינו
ברכה: הבשמים- הנאת הנשמה הרוחנית, מקבילים לקטורת, והנר-מאורי האש, מקביל למנורת
הזהב. טעם ההסתכלות בציפורניים מוסב גם הוא על אדם הראשון שהיה עשוי ציפורן (קבלה
למתקדמים. אל תנסו להבין...), פירוש אחר הוא רמז לכותנות העור שעשה ה' לאדם
ולאשתו: מן העור שפשט הנחש לקח הקדוש ברוך הוא ועשה להם כתנות כבוד לאדם ולעזרו,
ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בין השמשות לשבת היה אדם מהרהר
בלבו ואומר: אוי לי שמא הנחש שהטעה אותי יבא וישופני עקב, ונשתלח לו עמוד של אש
להאיר לו ולשומרו מכל רע, ראה אדם את עמוד האש להאיר לו ושמח בלבו, ופשט ידיו לאור
של האש ואמר ברוך אתה ה' בורא מאורי האש, וכשהרחיק ידו מאור האש אמר אני יודע
עכשיו שנבדל יום הקודש מיום החול, למה שאין להבעיר אש ביום השבת, ובאותה שעה אמר
המבדיל בין קודש לחול.
הבדלה זו בין קודש לחול במימד הזמן, מקבילה
לפרוכת במימד המקום, המבדילה בתוך בית המקדש, וכן לפתח גן העדן שחוזר ונסגר עם צאת
השבת. כך האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע עוברת תיקון עם היכולת להבדיל. אומר
הירושלמי: לעולם הבדלה בחונן הדעת (למי שמתפללת ערבית במוצאי שבת)...אם אין דעה
הבדלה מניין?
עם סיומה של מלאכת הבנייה של מקדש שלמה
מספרים הכתובים: ותשלם כל המלאכה. על פי המדרש, המילה 'כל' מלמדת, שנשלמה מלאכת ששת ימי בראשית. "מכל מלאכתו אשר
ברא א-להים לעשות, ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות- עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא
שלמה ובנה את בית המקדש אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ לכך נקרא
שלמה שהשלים הקדוש ברוך הוא מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו".
לאחר שראינו את המדרש המקביל בין מעשי
ה' בבריאת העולם למעשה המשכן, נסיים בהמשכו של המדרש- השלמת ה' את מעשי האדם: מיד השיב הקדוש
ברוך הוא את כנסת ישראל, ... כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ...
וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע, הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, ...
וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, וכנגד שעשיתם מנורה ונרותיה,
הריני מביא לכם אור השכינה, וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני
מכניס גלויותיכם, וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתן לכם גדולה ככהנים, ...
לכך נאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא
לישראל, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
אהבה- זה כל הסיפור
בפרשתנו מצווים בני ישראל במצווה לדורות: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי
בְּתוֹכָם, ובהמשכה מפרטת התורה מהי עשיית המקדש, ומהי השראת ה' בקרבינו. בניית
המשכן נמסרת באופן מפורט ומדויק הן במבנה עצמו והן בכליו, לכל כלי ייעוד ותפקיד,
ובאמצעותו עתידה להתבצע עבודת הקודש במשכן, למשל: השולחן ללחם הפנים, המנורה לנרות
והארון לשמירת לוחות הברית. את הארון מכסה הכפורת, וגם בזה ניתן לראות אביזר
שימושי- פונקציונלי, אלא שעל הכפורת ישנם הכרובים, העשויים מקשה אחת עמה, וגם הם ללא
תפקיד מוגדר.
כידוע, נמצא הארון בתוך קודש-הקדשים, סמוי מן העין, ונשאלת השאלה למה
משמשים הכרובים. התורה מגדירה את מראיהם: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם
לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו
אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. הגמרא במס' סוכה דורשת את השם 'כרוב'
כתינוק, שכן בבבל קוראים לתינוק רביא, וכרוב משמעו כרביא- כמו תינוק. לעומת זאת
במס' יומא מדומים הכרובים דווקא לזכר ונקבה: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין
להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם
לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. יחס זה בין הכרובים נרמז במפורש בפסוק
שציטטנו, ובו פונים הכרובים זה כלפי זה, בדומה
ל"כפי הכהנים בשעה שעולין לברך את ישראל...להראות לישראל חיבה יתירה
שהקב"ה חיבבם". חז"ל מדמים מעמד זה לחתן וכלה המתייחדים בחדר
הפנימי של הבית, הרחק מעין כל, מה שמסמל את פנימיותו של הקשר העמוק בין הקב"ה
ובין כנסת ישראל.
במס' בבא בתרא שואלים חז"ל: כיצד עומדים הכרובים? כאמור, בפרשתנו
נכתב: ופניהם איש אל אחיו, לעומת זאת, בדברי הימים ניצבים הכרובים של מקדש שלמה-
ופניהם לבית. ומשיבים- לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן
שאין ישראל עושין רצונו של מקום ... ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו. מסתבר,
שלכרובים נועד תפקיד שונה מיתר הכלים, והם מהווים מדד למצבו הרוחני של העם, ולטיב
הקשר בינו ובין הקב"ה בכל רגע נתון, כאמור, זהו קשר דינמי וחי. מעניין
לציין שבזמן חורבן הבית, היה מצבנו הרוחני לכאורה בשפל הנמוך ביותר, אך המדרש מתאר
משהו מדהים: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק
ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום,
שנאמר: כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה. המקדש בוער בשל הפניית העורף לה'
ולתורתו, והכרובים- פניהם איש אל אחיו, מפני שבאהבתו אותנו, מכלה ה' את זעמו בעצים
ובאבנים. המיצב האינטימי הצנוע- נחשף לעין כל, והגויים אינם מבינים את עומק
משמעותו, מבחינתם מדובר בפורנוגרפיה בתוך קודש הקדשים.
דרך נוספת להסבר ההבדלים בעמידת הכרובים נובעת מתפקיד נוסף שלהם, שנאמר
מפורשות בפרשתנו. המדובר במקום התוועדותו של משה עם ה': וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם
וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל
אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. במצב הזה
מבאר המדרש: "ופניהם לבית- שבזכותו ובזכות עושיהם הבית עומד. והם היו ראש לכל
מה שהיה בבית שהיתה שכינה עליהם חונה ועל הארון, ומשם היה מדבר למשה שנאמר וישמע
את הקול מדבר אליו". המקדש כטבור העולם, כמקור החיות הפיזית והרוחנית לכל יושבי תבל, מסומל בכרובים המביטים החוצה אל
הבית, ומשפיעים אליו שפע ברכה רוחנית וגשמית ממקור הברכות. ביטוי מעשי להשגחת ה'
על עמו ועולמו באמצעות הכרובים נמצא במדרש: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים
והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין והיה העשן עולה ומתמר וכל העולם מתבסם מן
הריח שהיה מוציא והאומות אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. בבית השני, שהיה
נחות מן הראשון, חסרו חמישה דברים, ובין היתר לא היו בו כרובים, ההתנהלות היתה
יותר בצד של הסתר פנים, ואף צינור השפע הישיר והגלוי נעלם.
המדרש מספר שבית המקדש מכוון כנגד מקדש של מעלה, וכל כלי המצוי במקדש
בנוי במתכונת זה המקביל לו בשמים, כלי
המשכן הם תרגום פיזי של הארות רוחניות שונות. הכרובים הם כשרפים העומדים בשמים,
והם "כנגד שמים וארץ, שהיה בהם מושבו של הקדוש ברוך הוא, וכשם שהשמים פותחים
את אוצרם לארץ, כך השכינה נתונה למעלה משני הכרובים , שמכוונים זה לזה כנגד כסא
הכבוד שמכוון כנגד הקדוש ברוך הוא, ...ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא
בגד ארגמן ולא תולעת שני אלא בגד כליל תכלת למה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע
ורקיע דומה לכסא הכבוד ...מעשה הארון כנגד בעלי תורה שהם ספונים".
מדרש זה מוסיף נדבך נוסף בהבנת משמעות הכרובים, בהיותם מחברים בין שמים לארץ,
ומייצגים את שני לוחות התורה. כזכור, טמונים הלוחות בתוך הארון, ודווקא הם מתווים
את הכיוון הנכון לצירוף שני הניגודים של ארץ ושמים, חומר ורוח. המהר"ל
(גבורות ה') כתב שהן התורה והן המקדש הם התלבשות בחומר של אורות עליונים, והכרובים
כאמור, הם עיקרו של החיבור בין השניים. אבל יש עוד משהו מעבר לזה- כאשר ה' מצווה
את משה לעשות את הכפורת והכרובים, הוא מקדים את המכסה לארון העדות עצמו: וְנָתַתָּ
אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר
אֶתֵּן אֵלֶיךָ, ולכאורה זה תמוה, הרי מה העיקר ומה הטפל? ובלשון חכמינו- מהו הכלי
ומהו הכשר הכלי? הגמ' בסוכה דנה במידותיה של הכפורת, ומסיקה באופן חד משמעי "שאין
דנין כלי מהכשר כלי", כלומר- הארון והלוחות הם הבסיס לעיקר, שהוא הכרובים!
אם נחזור לכרובים הראשונים המוכרים לנו, נוכל לאחות ביחד את כל הדברים.
לראשונה מופיעים הכרובים בספר בראשית: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן
לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם, וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם
וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב
הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. בשני הפסוקים הללו רב הנסתר
על הגלוי, וניגע בדברים על קצה המזלג (ואי"ה נגיע בסוף גם למנה העיקרית). עם
בריאתו נצטווה האדם "לעבדה ולשמרה", והמדרש מבאר זאת כתלמוד תורה ושמירת
המצוות, בדרך זו היינו זוכים לעץ- החיים (עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ
מְאֻשָּׁר), אמר לו הקב"ה: אני הנחתיך בגן-עדן שתהא יגע בתורה, ותאכל מעץ-
החיים, ועכשיו שחטאת, מה אתה עושה כאן? האדם מגורש מחוץ לגן העדן, כאשר הכרובים
מוצבים כשומרי הפתח, אולם הקב"ה לא רק מגרש אלא גם משלח, בדומה ללידת תינוק, הסיפור
לא הסתיים, הוא רק מתחיל.
יש מן המפרשים הרואים בשילוח ובגירוש שני שלבים של פרידה בדומה לשילוחין
וגירושין מבת-זוג, אך ישנו גם פירוש אחר. השפת-אמת רואה בפועל זה רמז לשליחות
דווקא, ולפיו נשלח האדם לתקן את מה שקלקל. מהי כוונת הפסוק במילים- לעבוד את האדמה
אשר לוקח משם? כותב הכלי יקר בהתבסס על המדרש: הקדוש ברוך הוא בראו ממקום כפרתו
והלואי תהא לו לכפרה, והוא הר המוריה אשר שלחו שם ה' לעבוד את האדמה ולבנות ממנה
מזבח אדמה ויקריב עליו קרבן לכפר עליו, ... על כן במקום שגרם החטא שם תהיה כפרתו ...
וזה טעם נכון על מצות מזבח אדמה תעשה לי, כי בדבר שגרם החטא בו יתקן אשר קלקל בו. על
פי הדברים, בריאת האדם ממקום כפרתו נעשתה בהר המוריה, ומזבח- האדמה בא לכפר על
יסוד האדמה והחומר שממנו עשוי האדם. אם חטאנו והחטאנו את מטרת בואנו לעולם- לעבדה
ולשמרה, אנו נשלחים לעבוד את "האדמה שבתוכנו" בבית המקדש. כעת עלינו
לצעוד ב"דרך עץ החיים", (וכזכור, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה), כי העץ
עצמו התרחק מאתנו.
ומה תפקיד הכרובים בכל הסצנה הזו? לשמור את אותה הדרך. מסביר הרש"ר
הירש כי אפשר לפרש את השמירה בשני אופנים: לשמור את דרך עץ החיים, - לבל ימצאנה
האדם; או: לשמור עליה, לבל תאבד מן האדם, ולמען ישוב אליה בעתיד. רמזים
מדברי חז"ל מטים כלשון אחרון... בכל מקום הכרובים הם מרכבה לשכינה, המתגלה
לאדם ומתערבת בהליכותיו. כרובים שומרים את "עץ החיים" שבמקדש, שהוא גן
עדן בזעיר אנפין, - כדרך שהם שומרים כאן על דרך עץ החיים, לבל תאבד מן האדם.
כרובים רקומים ביריעות, מאחורי קרשי המשכן, והם רומזים: "הנה זה עומד אחר
כתלנו" אף הם מרכבה לשכינה, "מלאכיו אשר יצוה לשמרנו בכל דרכינו".
... והרי הכתוב נוקט "הכרובים", בה"א הידיעה; שכן, כאשר ניתנה תורה
לישראל, כבר הכירו את הכרובים מתוך המשכן.
לפי דבריו הנפלאים, מופקדים הכרובים למשמרת עולם על פתיל החיים שלנו, לבל
יינתק ח"ו, והם מלווים את חיינו בכל מסע שליחותנו לתיקון בעולם הזה. מן
העבודה הרוחנית שבגן-עדן אל קידוש החומר שבעולם הזה, ושיאו בבית-המקדש, מן
האירוסין אל הנישואין- ושכנתי בתוכם, מיום חתונתו אל יום שמחת לבו.
 |
| דגם המשכן בגודל מלא בפארק תמנע (מט"ח) |
