יום חמישי, 4 בפברואר 2016

עליה להר הבית בזמן הזה/הרב וולפסון

בסייעתא דשמיא
מצוות העלייה להר הבית בזמן הזה
האם מותר לעלות להר הבית בימינו?
שאלת העלייה להר נידונה במשך תקופת הגלות ע"י הפוסקים, אשר דנו בעיקר בשאלת הקדושה שבמקום. כידוע גדולי הפוסקים הכריעו כי גם היום יש קדושה במקום המקדש וממילא חלים על המקום האיסורים להיכנס אליו בטומאה.
היום, לאחר שעם ישראל שב לארצו ושב להר הבית בחסדי ה' המרובים עלינו, התחדשה השאלה ביתר שאת, האם מותר ואולי אף חובה לעלות להר הבית.
נברר את הסוגיה ע"פ דברי רבותינו ראשונים ואחרונים, מתוך רצון לברר את דבר ה'- זו הלכה, וה' יעזרנו ויזכנו לכוון לאמיתה של תורה.
בהלכה מבואר כי יש הבדל בין העלייה להר הבית אשר הוא נקרא- מחנה לויה, לבין הכניסה למקום העזרה אשר נקרא- מחנה שכינה. על כן כאשר אנו באים לברר את סוגיית העלייה להר הבית, אנו צריכים להבדיל בין המקום שבו היה בית המקדש ממש- הוא מקום העזרה, לבין שאר ההר.
לעת עתה באופן זמני אסור להיכנס למקום המקדש[1] כיוון שאיננו טהורים מטומאת מת. לעומת זאת  להר הבית מותר לעלות גם לטמא מת, על כן וודאי שגם היום שאנו בחזקת טמאי מתים, מותר לעלות להר הבית, אלא שיש בזה מגבלות.
המגבלות הן מכיוון שאסור לאדם שנטמא בטומאה היוצאת מן הגוף כבעל קרי ונידה, לעלות להר הבית. מותר לעלות אליו רק בטהרה לאחר טבילה במקווה כהלכה, ורק למקומות בהר שמותר ללכת בהם גם כאשר אנו טמאי מתים. הלכה זו מפורשת בש"ס[2], וברמב"ם[3] ואין חולק עליה.
כמו כן, יש תשובות של גדולי ישראל שעלו והתירו את העלייה להר הבית במשך הדורות, וכן עדויות של עליית יהודים במשך כל זמן הגלות עד לפני כשלוש מאות שנה שאז נאסר ליהודים לעלות ע"י השלטון המוסלמי[4].



ליקט וכתב – הרב אלישע וולפסון. תגובות יתקבלו בשמחה: 13elisha26@gmail.com
(הרב אלישע וולפסון - רב בשכונת  "נוף כנרת", צפת, תלמיד של הרב עמיר כץ ושל הרב שמואל אליהו. חבר בארגון רבני קהילות על שם הרב מרדכי אליהו. במקור – מפסגות)

[1]. שהוא רק כחמישה אחוזים מכל שטח ההר.
[2]. כלים פרק א משנה ו-ח, פסחים דף סז: וראה מסכת מדות פרק ב'.
[3]. ביאת המקדש פרק ג הל' ג-י, הלכות בית הבחירה ז,טו.

[4]. ראה בספר חרדים - מצוות התלויות בארץ ג' אשר מביא את עדות הרמב"ם שכך כתב באגרתו: ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנהונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו.
וראה דברי רבנו המאירי ב'בית הבחירה' לשבועות טז.,א: "ומנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו".
ועיין אגרות ר' שמואל בר שמשון – אגרת יד עמ' 7, כותב ר' שמואל בר' שמשון אשר ביקר בירושלים ביחד עם ר' יהונתן הכהן מלוניל (שהיה תלמיד-חבר של הראב"ד):"באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה אני והכהן הגדול מלוניש, ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד, ונבוא להשתטח עד לפני העזרה".
עיין שו"ת הרדב"ז  חלק ב' סימן תרצ"א- אשר מבאר את ההיתר לעלות להר הבית ללא ספק. וכותב שם כך: 'יש לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם (מבית ישראל) לעלות באותם עליות (היינו הרחבה המוגבהת בתוך הר הבית) לראות משם את הבית כולו...שוב ראיתי...שאין לך פתח ולא עליה כפי השיעור שכתבתי, הלכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות'.
המהרי"ט עלה להר הבית וכך כתב בתשובה: וצריך להודיע בזמן הזה בעוונותינו...אם מותרים אנו ליכנס שם...וא"כ תורה יוצא לזמננו זה, שמותר ליכנס שם כשיטבול...לפנים בהר הבית, וכאשר זיכני ה' לעלות וליראות שם את פני ה'.
כך כותב האדמו"ר מקלויזנבורג (ר' יקוטיאל יהודה הלברשטם בעמה"ס שו"ת דברי יציב) בגליון אלף תקצ"ו: הנה ידוע שבכל הדורות היה שריד בית מקדשנו הכותל המערבי פתוח לרווחה לכל איש מזרע ישראל באין שום מעכב ומונע.... כן גם בנוגע להר הבית והמקומות הקדושים סביב, שבדורות הראשונים לא היה מי שיעכב בעד בני ישראל את הכניסה אליו, והיו מי שעלו להתפלל בהר הבית עד הגבול שהיה ידוע להם בברור ששם מותר לטמאי מתים לגשת ולהתקרב, וכפי שמעיד הרמב"ם באגרתו.... כיוצא בזה מעיד הרמב"ן באגרתו (נדפס בתורת האדם לרמב"ן ובכתבי הרמב"ן): כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה וכו' כי רבים באים לירושלים תדיר אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו, עכ"ל עייש" עוד.
אולם ככל שנקפו השנים, באו אומות העולם ושלטו בזרוע על כל מקום המקדש וסביבותיה ועל הכותל המערבי, ובנו שם בתי תפילה ובתי טומאה... בכוונה זדונית לחלל ולבזות את מקום הקודש והמקדש, ושוב לא נתנו לבני ישראל עוד מדרך כף רגל בכל הר הבית ומנעו בעדם עלות בהר ונגוע בקצהו. עכ"ל.
ויש עוד עדויות רבות של הסטוריונים וחוקרים ואכהמ"ל. וראה להלן בהערה 21

עם חזרת עם ישראל לארצו ולעיר הא-לוהים, אנו נדרשים לברר האם כעת כאשר שבנו אל הר הבית וכבשנו אותו, אך מאידך אין בית המקדש בנוי, האם באופן זה יש מצווה לעלות.
הפסיקה ההלכתית של הרמב"ם ורוב הפוסקים שבמקום הר הבית והמקדש שורה קדושה כבחורבנו, כדרשת חז"ל[1] "והשימותי את מקדשיכם", 'אע"פ שהם שוממים בקדושתם הם עומדים', מחייבת אותנו לא רק לירא ולהיזהר מלפגוע במקום בית חיינו על ידי זהירות מן הכניסה למקומות האסורים, אלא גם מחייבת אותנו לנהוג במקום זה כבמקום השכינה, לבוא אליו ולדרוש אותו ולכבד אותו ולהתפלל בו ולירא מלפני ה' השוכן בו.
לפיכך נראה כי גם היום יש בעלייה להר הבית כמה מצוות חיוביות:
א.      מצוות 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'.
כך נאמר בפסוק: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:[2]:
כך הם דברי הרמב"ן: וטעם "לשכנו תדרשו"- שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב) ישעיהו ב ג) כלשון "ציון ישאלו דרך הנה פניהם" )ירמיהו נה( .
ובספרי (ראה ח) "תדרשו" דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו' ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים "שכינה".[3]
כן כתב המלבי"ם דברים פרק יב:
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו", בכ"מ קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה:
ב.      'עובדהו במקדשו': המתפלל בהר הבית או משתחווה - מקיים מצות עשה. כך הם דברי ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה':
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו: מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד". ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה): עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו).
ואל תטעה לומר כי כאשר בית המקדש חרב אין מתקיימת במקום מעלת התפילה, זה אינו, שהרי מקום הר הבית הוא קודם כל "שער השמים" ובו מתקיימת עיקר מצוות התפילה כדברי הרמב"ם, ובו קרוב ה' לקבל את תפילתנו גם כאשר בית המקדש חרב כדברי הרמב"ן על הפסוק: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם"[4], וזה לשונו:
'השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקדוש ברוך הוא במקום הזה, שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר וזה שער השמים'.
יעקב זכה למעמד זה עוד הרבה לפני שנבנה בית המקדש. כמו כן חז"ל מלמדים אותנו כי במקום זה תקנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב את תפילות שחרית מנחה וערבית. הרי לנו שבמקום זה בכל עת מתקיימת עיקר מצוות התפילה[5].
ג.       מצוות 'מורא מקדש'.
מצוות מורא מקדש אינה מתקיימת כאשר אדם מתרחק ממקום המקדש יתר על המידה, כמו שאין מצוות מורא אב מתקיימת כאשר אדם מתרחק מאביו. מצוות המורא מתקיימת כאשר אדם בא למקום ומתנהג בו ביראת ה' ונזהר בכל ההלכות הנוהגות בו[6].
ד.      'לא תחונם'[7]- יש איסור לתת לגויים חניה בארץ ישראל, בוודאי הוא הדין בהר הבית.
 כאשר איננו עולים להר הבית מחמת 'איסור', אנו נותנים בידינו את מקום מקדשנו לגויים אויבי ישראל וזהו איסור תורה[8].
ה.      'והורשתם את הארץ'- כדברי הרמב"ן 'שלא נעזבנה בידי האומות או לשממה'.[9]
כאשר אנו עולים להר הבית אנו זוכים לקיים מצוות עשה של הורשת הארץ והישיבה בה. אומנם שונה קיום המצווה בהר הבית משאר ארצנו הקדושה, כיוון שבמרחבי ארצנו המצווה מתקיימת ע"י שאנו גרים במקום ומתיישבים בו, ואילו בהר הבית המצווה מתקיימת על ידי שאנו פוקדים את המקום, מתפללים בו ומקיימים בו את מצוות ה' המיוחדות למקום קדוש זה.[10]

מכל הנ"ל מבורר כי מצווה גדולה וחובה רבה לעלות היום להר הבית ולהשיב את כבוד השכינה אל מקומה.
עם כל זאת, רבים מן הפוסקים אוסרים את העלייה להר בית ה'. אני רוצה בס"ד לברר את הטענות שכתבו הפוסקים לאסור עלייה להר הבית ויהי רצון שנזכה לכוון לאמיתה של תורה ושלא יצא מכשול מתחת ידינו.
ראשית אפרוס את הטענות המרכזיות העולות לאסור עלייה להר הבית, כפי אשר ראיתי אצל הפוסקים והרבנים שדנו בסוגיה זו[11], בחמש טענות עיקריות:
1.      פסקו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה שלא לעלות להר הבית, עד שהיו נזהרים שלא להכניס אצבעות לכותל. כמו כן, יחסו החריף מאוד של הראי"ה קוק אל עליית הברון רוטשילד למקום המקדש[12], שעל כניסתו לקודש אמר הרב קוק: 'פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים'. 

2. ההשקפה שלימד הרצי"ה כי בית מקדש זה מדרגה השייכת לכלל ישראל ולא לאדם פרטי, ע"כ ממילא איננו רוצים לבנות בית טחון וחרב, אלא יש לנו קודם לבנות את רוממות בית ישראל למקום הקודש, לא במקום הפיסי של הר הבית אלא בלבבות ובמוחות של מקהלות רבבות עמך ישראל ורק לאחר מכן נוכל להגיע להר הבית ובניין במקדש.
בפעילות להעלאת המונים להר ישנה הסטת והסחת דעת הצבור הרחב מן המשמעות העיקרית של השאיפה לבניית המקדש, ובזאת ישנה נתינת יד לחורבנו. צריך ללכת אל העם בכל מקומות מושבותיהם וללמד אותם תורה ואמונה.
3. מצוות "לא תחונם" ומצוות "והורשתם את הארץ" לא מתקיימות בהר הבית ע"י יחידים כיוון שמצוות הכיבוש הם מצוות על כלל ישראל. לכן אין קיום מצוות אלו מתקיימות בעלייה להר ע"י פרטים, אלא ע"י השלטון של ממשלת ישראל והמשטרה, שזה קיים גם היום.
4. החשש הגדול שע"י שייכנסו יחידים, יבואו להיכנס המוני ישראל למקומות האסורים- ייכנסו ללא טבילה להר הבית ואף ייכנסו למקום העזרה שזהו איסור כרת.
5. חינוך לזלזול בסמכות הרבנות הראשית וגדולי ישראל[13], ויצירת אווירה של אי רלוונטיות הרבנים הראשיים – שיש בזה הרמת יד בתורה כהסבר הרמב"ן לצורך במשמעת לבית הדין הגדול: "הצורך במצוה זו גדול, כי התורה ניתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים, ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לבית דין הגדול".

זכויות התמונה שמורות למכון המקדש 

אתייחס לחמשת הטענות:
לטענה הראשונה על פסקו של הרב קוק שלא לעלות להר ובנוגע לפגימה במקום הקודש:
כפי שכבר נתבאר, מותר ואף מצווה להיכנס להר הבית. הראי"ה קוק נזהר לא להכניס אצבעות לכותל מפני שהחמיר על עצמו לחשוש לאוקימתא בדעת הרדב"ז שהכותל הוא הכותל של העזרה, דעה שכל הפוסקים לא חששו אליה וגם הרב קוק החמיר בה רק לעצמו ולא הורה כן לאחרים[14].
מלבד זאת יש לדעת כי מכיוון שזמן רב (כשלוש מאות שנה) נאסר על יהודים לעלות להר קודם ששבנו לשם בשנת התשכ"ז, התעורר ספק לגבי וודאות מקום המקדש[15]. אך לאחר שעלינו להר, התברר ללא ספק מקום המקדש והתבררו המקומות שמותר ללכת בהם ללא ספק[16].
בנוסף לכך, בזמן הרב קוק היינו 'אורחים בארץ', לא היה שלטון יהודי בארץ ולא היה בידינו לקיים בהר את מצוות הכיבוש. כמו כן, לא היה שום אפשרות לרבנות לפקח על המקום שיתנהגו בו כהלכה. מכיוון שכך, לא נכון לדמות את פסקו של הרב קוק מלפני יותר מארבעים שנה- למציאות של היום[17].
בנוגע לדברי הראי"ה קוק על הפגימה בקדושת בית חיינו,
בוודאי ולכולי עלמא יש להיזהר מאוד בקדושת הר הבית ומקום המקדש וכך הורו לנו רבותינו. העולים להר אינם עולים חלילה מתוך זלזול בקדושת המקום, אלא דווקא מתוך קדושתו פוקדים את המקום "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשכנו תדרשו ובאת שמה". 
כאשר אנו פוקדים את הר הבית, לא רק שאיננו פוגמים בקדושת בית חיינו, אלא אנו משיבים ומרוממים את מקום בית חיינו למעלתו וקדושתו, להדרו ולכבודו[18].
יותר מכך, ההתייחסות אל הר הבית כאלו כעת אין פגימה במקום המקדש, ואילו אם נעלה להר נפגום בקדושת בית חיינו, תמוהה מאוד. הרי אין לך פגימה גדולה ב'קדושת מקום בית חיינו' מזו שערבים יושבים בקודש הקדשים, מחרפים שם אלוהי מערכות ישראל ומסיתים נגד ה' ונגד עמו[19].
כמו כן, לצערנו נכנסים למקום המקדש עצמו יום יום יהודים וגויים כתיירים, מחללים ומבזים את הר בית ה' באופן הכי מזעזע וכואב שאפשר לשער ולתאר. הר בית ה' היה לחרפה וכל איש ואשה, ערלים וטמאים נכנסים למקומות האסורים ואין איש שם על לב, זו המציאות כעת.
כאשר נעלה להר בית ה' בקדושה ובטהרה והרבנות תיקח על עצמה את פיקוח המקום ונתנהג במקום זה כבעלי הבית- הרי נסיר משם את החרפה הנוראה שאומות העולם ורוצחי ישראל מסתובבים שם ומבזים את המקום הקדוש ביותר באין פוצה פה ומצפצף.
אם כן חובתנו לתקן את הפגימה הגדולה שיש כעת במקום בית חיינו דווקא ע"י קיום מצוות העלייה להר מתוך קדושה, טהרה ומורא מקדש.

לטענה השנייה שהעיסוק בעלייה להר מסית מן המשמעות העיקרית של השאיפה לבניית המקדש:
אם רוצים אנו לרומם את עם ישראל אנו צריכים לקרב אותם בפועל אל מקום הקדושה. בוודאי שעיקר העבודה ביום יום היא למלא את הארץ דעה את ה', אך פעולה מעשית של עלייה להר הבית אינה מרחיקה אותנו מדרישת המקדש אלא דווקא מעצימה את הרצון והשתוקקות לה', לתורתו ולמקדשו מאוד מאוד[20].
התורה  מדריכה אותנו כי כל הארה רוחנית צריכה לבוא לידי ביטוי באופן מעשי. אין חג או מצווה שאין להם ביטוי מעשי. לכל שבת וחג יש הלכות מפורטות של עונג שבת וכו', בפסח צריך מצות ויין ולא מספיק לשורר בלילה על יציאת מצרים וכן בסוכות צריך דווקא ד' מינים וסוכה, ובחנוכה חייבים לדליק חנוכייה ובפורים יש לנו לקרוא מגילה אע"פ שאנו יודעים את הסיפור בע"פ וכן מ"מ ומתנות לאביונים וכן בכל המצוות. דרכה של תורה תמיד לתת ביטוי מעשי לכוח הרוחני שאליו שואפים ואותו רוצים להמשיך. איננו מחכים שנהיה במדרגה כזו או אחרת בכדי לקיים מצוות. כל נער בר מצווה מחויב להניח שם ה' הנכתב בקדושה על זרועו ועל ראשו גם אם הוא מאוד רחוק ממקום עליון זה.
הוא הדין בעניין הר הבית והמקדש, אם חפצים אנו לרומם את עם ישראל למקום המקדש, אנו צריכים מלבד העיסוק היום יומי של קרוב לבבות, גם מצווה מעשית שממשיכה את האור של הקדושה והמקדש, ועל זה אמרה תורה "לשכנו תדרשו ובאת שמה". מכוח קדושת המקום יתעוררו ישראל לשוב אל אביהם שבשמים ולתורתו[21].
דבר זה אנו למדים מאלקנה הנביא אשר זכה והשיב לב ישראל לאביהם שבשמים על ידי שהשיב אותם בפועל למקום הקודש. וזה לשון תנא דבי אליהו רבא פ"ח:
"אלקנה היה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה. שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו בנדבה. והיה מעלה עימו אישתו  ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו כל קרוביו. וכשעולים בדרך, היו באים ולנים ברחובה של עיר והיו מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד, שכן איש מדבר עם האיש, האישה עם האישה, גדול עם גדול, קטן עם קטן. והייתה המדינה מרגשת והיו שואלים אותם: להיכן תלכו?
ואומרים: לבית האלוקים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות ומעשים טובים. ואתם, למה לא תבואו עמנו? נלך ביחד! מיד עיניהם משירות דמעות ואומרים להם: נעלה עמכם!
עלו עמו חמישה בתים, לשנה האחרת – עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת אלא בדרך אחרת, עד שהיו כל ישראל עולים. הקב"ה שהוא בוחן ליבות וכליות, אמר לו לאלקנה: אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות, וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם למצוות וייזכו רבים על ידו. הא למדת, בשכר מעשה אלקנה – שמואל."
הנה אלקנה לא הסתפק בללמד את ישראל תורה במקומות מושבותיהם, אלא פעל זאת דווקא על ידי שהביאם למקום השכינה. גם אנו מצווים ללמד את עם ישראל תורה ומצוות מתוך חיבור ועלייה בפועל בקדושה ובטהרה כהלכה להר הבית מקום השכינה, ומתוך כך 'יזלגו עיני ישראל דמעות' וישובו לאביהם שבשמים.
 אלו הם דברי הכוזרי סוף מאמר חמישי: 'גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלא ספק, והוא מקרב עת בוא תקותנו. כמו שנאמר – "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" ( תהילים קב ) – זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה'.
הנה גם מדברי הכוזרי אנו למדים כי לא די בהשתוקקות רוחנית, אלא צריך לחונן את העפר והאבנים של הר בית ה' בפועל ממש.

לטענה השלישית כי גם כעת אנו מקיימים בהר את מצוות הכיבוש מכוח שלטון ישראל, ובכל אופן כיבוש אינו נעשה ע"י יחידים:
לא פשוט לומר כי במצב הנוכחי בהר הבית אנו מקיימים את מצוות "לא תחונם" ואת מצוות "והורשתם את הארץ". אומנם צה"ל כבש את מקום קודשנו בס"ד בשנת התשכ"ז, אך לצערנו הרב מיד לאחר מכן ממשלת ישראל העבירה את  המפתחות של ההר ואת הפיקוח והניהול של המקום, לידי המשטר הירדני הוואקף.
דבר זה לא נעשה מתוך נדיבות לב, אלא מפחד מפני אויבי ישראל. כלומר, המציאות שיהודים לא יכולים לעלות להר הבית אלא באופן  מאוד מצומצם וגם כאשר עולים אינם יכולים להתפלל, זה מחמת הדרישה של אויבי ישראל הנמצאים במקום, ו'שלטון ישראל' לא מעז לשנות מציאות זו. קשה מאוד לקרוא למציאות זו בשם 'הר הבית בידינו ובשליטתינו'.   
חילול ה' הנורא שאויבנו מצהירים שמקום זה שלהם ולנו אין שייכות בו חייב להיפסק על ידי מחאתנו בפועל.
ואף לטוענים שהמקום כן בשליטתנו, פשוט הדבר שאם לא נדרוש את המקום ונעלה אליו בפועל, עלול המקום להימסר בידי אויבנו לחלוטין כפי אשר כבר נעשה ניסיון כזה בעבר ע"י ממשלת ישראל[22].
וודאי שמצוות ישוב הארץ והורשתה מידי הגויים אינה רק מצווה כללית על הממשלה, אלא גם על כל יחיד ויחיד כדברי השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין ד': 'אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו'[23].
כך קמה לתחייה ההתיישבות בארץ מתוך הגולה, ע"י עוד יהודים ועוד יהודים שעלו ב'פרטיותם' לארץ במסירות נפש והביאו לתקומת ישראל. כך מתיישבים משפחות משפחות ביש"ע ומתוך כך מביאים את החלת הריבונות של עם ישראל במקום. וכך אנו שבים להר הבית, מתוך עלייה של יחידים יבואו כל עם ישראל לשוב למקום השכינה!
כך כותב האור החיים הקדוש ויקרא כה,כה וזה לשונו:
'והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד; וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם; ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב'.


לטענה הרביעית שאם תהיה הוראה שמותר לעלות להר הבית, יבואו המונים להיכנס למקומות האסורים:
נראה כי הטענה המרכזית שבסיבתה פוסקים היום רבים מן הרבנים לא לעלות, היא מפני החשש שגם אם יעלו יהודים כהלכה, מתוך כך יבואו המוני בית ישראל לעלות למקומות האסורים[24]. אך כפי שנתבאר לעיל, לצערנו היום המצב הוא שמקום המקדש מחולל וכל הרוצה להיכנס (מלבד מי שניכר שהוא בן של מלכו של עולם) יכול לעשות זאת ואין מונע בידו.   
לעומת זאת, כאשר נעלה להר בית ה' בקדושה ובטהרה והרבנות תיקח על עצמה את פיקוח המקום ונתנהג במקום זה כבעלי הבית- ידעו כל ישראל על ידי הוראה ברורה לציבור שאסור להיכנס ללא טבילה להר הבית ואסור כלל להיכנס למקום המקדש, נגדר אותו ונסמן אותו באופן שלא יכנס שם איש. דווקא באופן זה שנעלה למקום כהלכה, נוכל לפעול שלא ייכנסו יהודים למקומות האסורים[25].
על כן חובה עלינו בכדי למנוע פרצות בישראל, לעלות להר כהלכה ולקחת את הבעלות על המקום ועי"כ למנוע חילול הקודש שיש כעת בהר[26].

לטענה החמישית שמכיוון שהרה"ר אוסרת לעלות וכן גדולי הדור, על כן חובה עלינו להישמע לדבריהם ולקבל פסיקתם:
הטענה כי מכיוון שהרבנות הראשית לישראל אוסרת אזי מחויבים בזה כל ישראל, אין זאת אלא דעת מיעוט דמיעוט של תלמידי החכמים בדורנו. הדבר פשוט ומוסכם על רובם הגדול של הפוסקים שאין לרבנות הראשית סמכות הלכתית גדולה מאשר לתלמידי חכמים אחרים ללא ספק.
כמו כן, אע"פ שרבים מן הפוסקים וגדולי הדור אוסרים לעלות, אין זה סיבה האוסרת את העלייה להר[27].
כידוע מאז שחרב בית המקדש ונחתם התלמוד אין יכולת בידי החכמים לחדש גזירות ואיסורים. מצוות "לא תסור" כמבואר בפוסקים אינה אלא בבית הדין הגדול היושב בירושלים[28]. ואף לדעה כי לחכמים שבכל דור יש סמכות זו[29], זה אינו אלא כאשר יושבים יחד חכמי הדור ומכריעים בהלכה. לצערנו היום אין מושג של רוב ומיעוט כיוון שלא יושבים יחד ונושאים ונותנים אחד עם השני, ממילא אין סמכות הלכתית אשר דבריה מחייבים את כולם.
אשר על כן, מכיוון שיש רבנים מורי הוראה וראשי ישיבות אשר מתירים לעלות להר הבית, בוודאי שהדבר מותר. אדרבה, אם ברצוננו לשוב למדרגה של "ועשית ככל אשר יורוך", עלינו לשוב להר הבית כי מציון תצא תורה.
מלבד זאת יש לדעת כי לאחרונה פורסם כי הרבנות הראשית אינה אוסרת ליהודים לעלות להר הבית ע"פ רבותיהם. כך דיווח 'דובר הרבנות הראשית' בוועדת הפנים של הכנסת, וזה לשונו:
לגבי האיסור של הרבנות הראשית על עלייה להר הבית זה איסור ידוע מקדמת דנא, לא משהו חדש. מה שכן, לאחרונה פורסם שהרבנות הראשית היא לא מתנגדת שמי שרבותיו מתירים לו, שהוא כן יכול לעלות, אנחנו בהחלט מכבדים את זה. עכ"ל.
 מכל הנ"ל התבאר כי מצווה גדולה ורבה לעלות היום להר הבית כהלכה וכך מורים רבנים חשובים מורי הוראה וראשי ישיבות בישראל[30].
עם ישראל כוסף ומתגעגע, בוכה מתפלל ומבקש לשוב לציון כבר אלפיים שנה. במלחמת ששת הימים עשה הקב"ה עמנו נסים ונפלאות והשיב אותנו לחצרות בית ה'. לא ציפינו ולא חשבנו, לא האמנו שאנו כבר ראויים לשוב אל מקום השכינה. אך הקב"ה באהבתו הגדולה אלינו, ובאמון הגדול שנותן בנו, השיב אותנו לחצרותיו לחסות תחת כנפיו כאומר לנו- בניי, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם![31]
יראו עיננו וישמח לבנו בנחמת ציון ובבניין ירושלים



[1]. מגילה כח'
[2]. דברים פרק יב
.[3] הרמב"ם בהלכות מלכים פ' א,א הביא פסוק זה ללמוד ממנו חיוב בניית בית המקדש.
נראה כי הרמב"ם בא ללמדנו כי כל פעולה של דרישה וקירוב לבניין הבית הרי היא בכלל מצוות בניית המקדש, שהרי פשוטו של מקרא אינו עוסק בבניית הבית אלא בדרישה אל מקום המקדש, ומהפסוק למדנו כי יש מצווה לדרוש את המקום ולבוא אליו בפועל, ומתוך כך נבוא גם לבניינו.
[4]. בראשית פרק כח
.[5] וראה דברי הילקוט שמעוני על הפסוק "ועלה האיש ההוא (אלקנה) מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה" : 'ר' אבא בר יוסף בש"ר יצחק התפלה גדולה מן הקרבנות דכתיב להשתחות ואחר כך לזבוח. ורבנין אמרי תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות דכתיב להשתחות ולזבוח'. ראה כמה גדולה מצוות התפילה וההשתחוויה במקום השכינה!
וראה דברים יקרים מתוך הספר 'עיר הקודש והמקדש' לרבי יחיאל מיכל טיקוצ'נסקי זצוק"ל חלק ה' פרק א' אות ד' עמוד ט"ו: "אלא שבזמן שתהא ברשותנו לבנות בית תפילה במקום המקדש, בטרם ביאת המשיח, אפשר לדבר רק על בנין בית תפילה בהר הבית קודם לעזרה ולמקום החיל. ומקום כזה נקל להגביל את גבולו. וכשתהיה לנו הרשות והרשיון ותהא הנפש כסופה לבית תפילה שכזה, בהסכמת ראשי התורה, יהא דרוש להעמיד משמרות שלא יכנסו לשם אלא (הטבולים במקווה) טהורים מטומאה היוצאה מגוף (כנאמר במשנה דכלים פ"א ח'), ובית תפילה שכזה, לו יהא אפילו בהר הבית, ומכל שכן לכשנזכה להקים מזבח ולהקריב עליו קרבן ציבור, תהא זאת מן הסגולה לתקומת יעודנו ולבנין בית קדשנו ותפארתנו, ולהופעת הגואל אשר יגאל את עם ישראל, הגאולה השלימה בחומר וברוח. והלכו גוים ועמים לאורו, ומלאה הארץ דעה את ה'".
גם הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל קרא להקמת בית כנסת בתוך הר הבית כן הוא כותב להרה"ג ר' זלמן מ. קורן: "..הצעתי היא לבנות בית כנסת ומקום לתורה ולתפילה בשטח שמותר להכנס אליו. והכניסה והיציאה תהא מבוקרת שאין אפשרות ללכת יותר ממקום המותר, ובזה אנו לא גורמים לאחרים לדרוך על מקום אדמת קודש".
.[6] ציטוט מתוך תשובתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א ראש ישיבת מעלה אדומים:
רמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז, א-ד): "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו...ואיזו היא יראתו? שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו...או באבק שעל רגליו...ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית...ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה...יוצאין מן המקדש כמו שפוסע אחר תפלה לאחוריו, כל זה ליראה מן המקדש".
לכאורה יש כאן כפילות שלא לצורך: פתח תחילה "ואיזו היא יראתו?", ופתח שוב "כל זה ליראה מן המקדש". ברם לכאורה היה מקום לחשוב שמצוות יראה אע"פ שהיא מצוות עשה מתקיימת בשב ואל תעשה. כלומר, מי שאינו מתקרב למקדש כלל ואינו נמצא בסביבתו ודאי שאינו פורץ שום גדר ובכך קיים מצוה זו. אבל אין לפרש כך. מצות יראה היא מצווה חיובית המתקיימת בקום ועשה (וכעניין מצוות יראה לגבי הורים וכן לגבי השי"ת). כלומר, רק מי שנתקרב למקום המקדש ונכנס עד למקום שמותר להיכנס ונזהר שלא לפרוץ הגבולות ומקפיד על ההלכות המוזכרות במצוות 'יראה' – כגון: מסיר נעליו לפני הכניסה, חוזר לאחוריו ביציאתו והוא הדין למי שטובל לקראת עלייתו. בכך מקיים את מצוות העשה של יראה.
וכתב שם (הלכות ה-ו):
"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה...מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה שנאמר 'בבית -להים נהלך ברגש'. ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה...אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו לא יכנס אלא למקום שמותר להיכנס שם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד המזרח...שאף על פי שחרב בקדושתו עומד".
ולהלן שם (הלכה יא) הוא מסביר:
"ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער נקנור כמחנה לוייה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה".
אמנם בודאי התפילה בהר הבית שהוא שער השמים היא מצוה גדולה, ומקרא מלא דיבר הכתוב (מלכים א ח, לג-לד):
"ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה ואתה תשמע השמים".
...אולם אין ספק שרק מי שנכנס להר הבית והוא מודע כי הוא עומד לפני מחנה שכינה, מסוגל להרגיש את יראת הרוממות שנצטוינו עליה 'מקדשי תיראו'.  
וכה הם דברי רבינו הגדול בספר המצוות (עשה כא):
"הצווי שנצטוינו ליראה את הבית הזה הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה וההערצה, וזו היא מוראת המקדש והוא אמרו יתעלה 'ומקדשי תיראו' ". 
וגם שם הוא חוזר על כך: "וזה חובה לעולם אפילו בזמננו זה שהוא חרב". וכבר הובא לעיל שבכל הזהירויות הנמנות, האדם מקיים מצוה זו.
הרי מבואר כי כאשר אדם נכנס להר ונוהג בזהירות הראויה ופורש ממקום שצריך לפרוש -אז מקיים בכך מצוות יראה, אבל אם אינו בא לשם כלל אין זה אלא כמתעלם ממצוות מורא מקדש ואין בכך לא יראה ולא כבוד. וכבר הורה לנו במשלו הנפלא (מורה ג, נא): "מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך...", אשרי מי שהגיע למדרגה זו.  ומאידך, אין הוא משבח את "הפונים לחצר המלך להכנס אליו אלא שלא ראו כלל חצר המלך...הם עמי הארץ העוסקים במצוות".
.[7] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ. , רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י, ד , יורה דעה קנא' ז-ח.
.[8] כך כותב הרב גורן בספרו הר הבית עמ' 42: בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחונם', לא תיתן להם חנייה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאובדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.
.[9] הרמב"ן בהשגותיו  על הרמב"ם מביא דברי הספרי דברים פרשת עקב פיסקא נא:
'ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם אמרת דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה'.
[10]. מלבד המצוות הנ"ל, יש לדעת כי כיום לדעת רבים מן הפוסקים (כך משמע מהגאון רע"א, החת"ס, המהרי"ץ חיות, הרצ"ה קלישר, הגרי"מ טיקוצינסקי, החזון איש ועוד) יש אפשרות וממילא חובה ומצווה רבה לקיים את מצוות קורבן הפסח שהיא (ומצוות מילה) המצוות עשה החמורה ביותר בתורה, שבביטולה עוברים על איסור כרת. מכיוון שכך, העולה להר הבית מקיים לכל הפחות הכשר מצווה של מצוות קורבן פסח.


.[11] עיין בספרו של הרה"ג שלמה אבינר שליט"א 'למקדשך תוב', ובמאמרו של הרב יוסף קלנר שליט"א שכתב בנושא זה.
.[12] אגרות חלק ב, אגרת תרמ"ז
.[13] היינו, כיצד ייתכן לעלות להר הבית, הרי גדולי הדור ורוב הפוסקים אוסרים זאת!
[14]. עיין בקונטרס 'בית ה נלך' של הרב ישראל אריאל שליט"א שמבאר דברי הרדב"ז על בוריים ומסיר כל חשש.
[15]. ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א.
[16]. ראה לעיל בהערה 4, וידועים דברי הרדב"ז שכתב: אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. ועיין בקונטרס 'בית ה נלך' כנ"ל.
וכן כתב תלמיד הרמב"ן: על אבן השתייה בנו מלכי ישמעאל בניין מפואר מאוד...והבניין על בית קה"ק.
וכן כתב הב"ח בשם הליקוטים: מצאתי בליקוטים, כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של בית המקדש שהיא עזרה, אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו...
וראה בספרו של הרב קורן שליט"א 'חצרות בית ה' אשר מביא מקורות רבים לכך שהאבן שתחת הכיפה היא אבן השתיה, וכן מוכיח זאת מהטופוגרפיה בהר, אשר כותב שלא ייתכן כלל שקודש הקדשים נמצא במקום אחר, משום שזה המקום הכי גבוה בהר של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקודש הקדשים היה במקום הכי גבוה.
על זיהוי זה סמכו כל גדולי ישראל, החתם סופר (שו"ת חת"ס יו"ד ס' רל"ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון אי"ש (אבן העזר ס' ב' ס"ק ז').
וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף אורח חיים סימן תקסא: מותר להתקרב אל פתחי בית המקדש וליכנס לעליות אשר סביב בית המקדש. הרדב"ז בתשובה סי' תרצ"א.
על דברים אלו סמכו גם הגר"מ אליהו זצ"ל כפי שעולה ממכתביו המפורסמים על הקמת בית כנסת בהר וכפי ששמעתי מבנו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א.
וכן הגר"ע יוסף זצ"ל כפי אשר כתב בספר מעדני מלך: אלה שנכנסים בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה, ונכנסים בפנים בטומאת מת, טמא מת שנכנס לשם חייב כרת כמו שאוכל חמץ בפסח, כמו שאוכל ביום הכיפורים! וכו' כמו זאת הרשעה וכו'... מה דת יש לה אם נכנסת במקום כרת בבית קדשי הקדשים? נכנסת במסגד עומר בפנים.
ועיין בספרו של הרב גורן זצ"ל 'הר הבית', ועיין בספר 'אל הר המור' אשר דן בסוגיות הלכתיות רבות בנוגע לעלייה להר הבית. ובשו"ת דבר חברון להרה"ג דב ליאור. ובספרו של הרב יצחק שטרן 'עת לחננה'.
[17]. כך כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א על יחסו של הרצי"ה להר הבית:
הריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.
ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית.
[18]. כך כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א על דברי הראי"ה קוק אודות כניסת הברון:
אין ללמוד מדבריו אלו איסור לעלייה בטהרה. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל אלא להפך...
ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו, צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.
.[19] ראה יחזקאל ז,כב "וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ" ובמפרשים שם. וראה מסכת ע"ז דף נב:, ועיין בחידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף נד: וראה כמה חמור חילול מקום המקדש ע"י גויים עד שמפקיעים את קדושתו!
כך כתב הרב מרדכי אליהו זצ"ל להרה"ג זלמן קורן שליט"א: "אולם אני על משמרתי אעמודה, היינו, אנו רואים בעין כיצד שועלים הלכו בו, כיצד מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת' הולכים בו זרים ומחללים אותו. וכבר חז"ל גזרו על כל העכו"ם כ'זבים'. ואסורה להם הכניסה למקום הקודש והמקדש ולעוד מקומות שמותר לישראל טהור להכנס ואפילו בזמן הזה. ועל כן חובה קדושה מוטלת על מי שבידו למנוע מצב עגום זה. ואפי' ע"י פרסום הענין שהם עוברים על איסור. ואין לחשוש ממה שיאמרו וכו'".

.[20] ידועים דברי הרמב"ן על סיבת החרון אף שיצא על ישראל בסוף ימי דוד, ואלו דבריו:
'ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה′ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה′ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה.
ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם'. במדבר פרק טז פסוק כא.
וכן הוא במדרש שמואל (בובר) פרשה לא "ויבא גד אל דוד [ביום ההוא] ויאמר לו עלה הקם [לה′] מזבח וגו'′, למה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו, באחרונה אמר לו דע על נקמת פלוני הכיתך, כך כל אותן האוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש, והרי דברים קל וחומר, ומה אלו [שלא] ראו בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיה′ ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלם עירך'.
וכן כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל ב"קריאה לרבני ישראל" בשנת תש"ס: "רבנים נכבדים. הר הבית ששוחרר בישועת ה' במלחמת ששת הימים עומד עדיין בשיממונו כאילו שדבר לא קרה. ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבניין בית המקדש. מי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית. לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית המקדש. כולנו מתפללים ונושאים עינינו שיבנה עוד בזמננו אנו. ובזכות התעוררות זו תבוא סיעתא דשמיא להחשת גאולתינו ופדות נפשינו בקרוב בימינו'.
.[21] קהילה או ישיבה וכדו' שהרב שלהם מכין אותם ולומדים את כל ההלכות לקראת העלייה להר הבית, הלכות הטבילה, הגבולות, הלכות מורא מקדש ומעלת התפילה במקום קדוש זה, ולאחר מכן כולם טובלים ועולים יחד להתפלל בקדושה ובטהרה במקום אשר בחר ה'-  וודאי כל הקהילה מתרוממת ומתקדשת ומתחזקת ומתקרבת לאבינו שבשמיים ומתקרבים כל ישראל לבניין בית המקדש.
[22]. כך כותב הרב גורן זצ"ל בספרו עמוד 15:
כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו יווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה...
וראה לעיל הערה 17 והערה 18.
העתקתי כאן מתוך כתבה ב-nrg: הר הבית הוצע לפלסטינים בשנת 2000, אבל לא יצא מזה הסכם – כך סיפר אמש (יום ד'), נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון בנאום שנשא באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון ובו סיפר על שיחות השלום בתיווכו בין רה"מ לשעבר אהוד ברק לבין יאסר ערפאת בפסגת קמפ דייויד
 .[23]דברים מתוך תשובה של הרה"ג שלמה אבינר שליט"א לשאלה מדוע אין הרמב"ם מונה את מצוות כיבוש הארץ בין המצוות:
להלכה ברור שמצוות כיבוש קיימת, שהרי ביחס לאותו הדין שהאיש כופה את אשתו והאשה כופה את בעלה לעלות לארץ שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע ע"ה), מביא הפתחי תשובה שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו עם הרמב"ן ביחס למצוות יישוב הארץ (ס"ק ו). ולא עוד אלא שכך נהגו בכל הדורות, גם במלחמת השחרור, וגם במלחמות ישראל הקדומות. וגם לפני קום המדינה יחידים נהגו להסתכן על מצוות יישוב הארץ, ואין להסביר זאת אלא כסניף של דין כיבוש, ולא מדין מצוה פרטית המוטלת על האדם, שעליה אין לו להסתכן, מלבד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.
כתב הרשב"ש שבעת סכנה לא חייבו חכמים לעלות לארץ, "וכל אחד בעצמו ישער אם רוצה לסכן עצמו, יעלה, ואם לא יחדל" (שו"ת הרשב"ש ג). וכן כתב רבי יהודה הלוי שהסכנה של עליה לארץ אינה יתרה מהסכנה שלוקחים על עצמם סוחרים בים וביבשה, "ואילו היה מסוכן יותר מזה מצד כוספו לפי תשוקתו ותקוות הכפרה, היה הדין עמו בהכנסתו בסכנות" (כוזרי ה, כג). וכן כתב הרמב"ם שעל אף שמותר לצאת מן הארץ אם חזק בה הרעב, מכל מקום "אינה מידת חסידות" (הלכות מלכים ה, ט). הרי שמותר ליחיד למסור את הנפש על מצוות יישוב הארץ ומידת חסידות הוא.
ויש להסביר זאת על פי מחלוקת הרשב"ץ והריב"ש. בתשובתו אם מותר להפליג בספינה ביום חול כדי לעלות לארץ, מתוך ידיעה שיוכרחו לחלל שבת משום פיקוח נפש, לומד הרשב"ץ מהדין שאמירה לנכרי מותרת כדי לקנות בית או שדה בארץ ישראל, קל וחומר לעלות לארץ, שהיא מצוה יותר גדולה מאשר לקנות בית או שדה עבור מי שכבר גר בה, שהרי ממילא כבר נמצא בארץ (ש"ת תשב"ץ כ"א). הריב"ש חולק עליו וסובר שאין העליה מצוה אלא הישיבה, והעולה נקרא עוסק במצוה, וזו מצוה לשעתה ולעצמו בלבד, אבל "ישוב ארץ ישראל אינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים" (שו"ת ריב"ש ק"א וכן שפז). וכן כתב הריטב"א, והמקור להגדרה זו הוא הרמב"ן (שבת קל). הרי שיש חילוק בין מצוה פרטית לבין מצוה כללית המופעלת על ידי היחיד אשר השכלתה לכלל כולו, ועבורה יש מקום למסירות נפש. גם הירושלמי למד דין אמירה לנכרי לקניית בית או שדה בארץ ישראל, ממה "שלא נכבשה יריחו אלא בשבת" (ירושלמי מועד קטן ב, ד), כלומר מדין כיבוש. כל היחידים שמסרו את נפשם במשך הדורות על יישוב הארץ, לא עשו דווקא בשביל מצוותם הפרטית, שאז לא היה להם להסתכן, אלא בשביל האומה כולה, שתהיה נוכחות יהודית בארץ, שתכין את העתיד, כלומר מדין כיבוש, הרי שבכל הדורות נהגו כדעה שיש מצוות כיבוש.
וכן כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א בספרו פניני הלכה בדין מצוות ישוב הארץ:
מדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל הוא שותף במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה.
ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר.
.[24] עיין יביע אומר חלק ה' יורה דעה כו'.
.[25] הרב אליעזר מלמד שליט"א:
צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמיים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילוניים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמיים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.
על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.
וראה בספר 'עת לחננה' עמוד 297-298.

.[26] יש מצווה מן התורה לשמור את מקום המקדש שלא יכנסו אליו בטומאה, כפי שנאמר במדבר פרק יח': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ...וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי... וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם"
וביאר רש"י: למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש.
יש מח' בפוסקים האם מצווה זו קיימת גם בעת החורבן. בכל אופן נראה פשוט מסברא שכאשר עם ישראל שב להר הבית, חובה עלינו לחדש את השמירה, על מנת שלא ייכשלו ישראל בכניסה למקומות האסורים. כך הדרכתה של התורה, לא לפחד מן האיסור, אלא לתקן דרך נכונה בכדי שלא נכשל.

.[27] הרי לצערנו כ"א וגדולי הדור שלו... לאחד הרה"ר, ולאחר מועצת גדולי התורה, ולאחר בד"צ העדה החרדית וכו'. אשר ע"כ אין בהוראותיהם מצוות "לא תסור" כדלקמן.
[28]. מנחת חינוך מצוה תצו: 'והנה מלשון הרמב"ם שהתחיל וז"ל ב"ד הגדול שבירושלים וכו' כל שאינו עושה וכו' אחד דברים שלמדו מפי השמועה וכו' וע' בכל הפ' נראה דוקא בב"ד הגדול שבירושלים עוברים בעשה ובל"ת וגם ד"ז דזקן ממרא הוא דוקא בב"ד כאשר יבואר בסמוך בס"ד וע"ז קאי הלאו דלא תסור אבל לאחר שבטל ב"ד הגדול מלשכת הגזית וב"ד בכל דור אם עוברים על דבריהם אפשר אינו עובר בעשה ול"ת וכ"ה ל' הכתוב וקמת ועלית וכו' היינו לב"ד הגדול ועשית ע"פ הדבר וכו' מן המקום ההוא לא תסור וכו' דמיירי הכל בב"ד הגדול אבל בחכמי כל דור ודור מנין לנו.
אך הרהמ"ח כ' כאן ובכלל המצות ג"כ לשמוע ולעשות בכ"ז כמצות השופט החכם הגדול וכו' ועובר ע"ז ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו וכו' ומנין לו זה ושאני ב"ד הגדול אשר כבוד הש"י חופף עליהם כל היום ועליהם הבטיחה התורה וכו' אך דנראה זה ג"כ מדברי הרמב"ם בסמ"ק ובהקדמ' לס' יד החזקה וברמב"ן ובודאי מצאו באיזה מקום ודעת הרמב"ן דעשה ולאו הזה אינו אלא מה שדרשו דפשט הכתוב כ"ה או מפי השמועה ממרע"ה או מה שדרשו ביג"מ וכ"ז הוא תורה כמו ד' פרשיות וכדומה צריך לעשות כדבריהם ועוברים בלאו ועשה אבל התקנות והסייגים אינן בכלל זה והוא רק אסמכתא דחז"ל על הלאו הזה ע' באריכות'.
.[29] ספר החינוך מצוה תצו: 'ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות'.

.[30] אמנה רק כמה רבנים ופוסקים חשובים אשר מחזקים את העלייה להר הבית כהלכה- הרב דב ליאור, הרב צפניה דרורי, הרב ישראל אריאל, הרב נחום אליעזר רבינוביץ, הרב אליעזר מלמד, הרב חיים דרוקמן, הרב אליקים לבנון, הרב אליעזר ולדמן, הרב המקובל הרב דב קוק, ועוד עשרות רבות של רבנים.
בנוסף לכך הרב מאיר מאזוז נשאל האם מותר לעלות להר הבית לאחר טבילה כהלכה ולמקומות המותרים , תשובתו היא: מן הדין מותר אבל עלולים ליכשל. צריך לדעת המדה בדיוק ע"פ הוראת חכם.

 .[31] פסיקתא רבתי, פרשה לו, וזה לשונו:
שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה´ עליך זרח" ועליכם בלבד זרח ולא על אומות העולם, שנאמר: כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה´ וכבודו עליך יראה.
באותה השעה מבהיק הקדוש ברוך הוא אורו של מלך המשיח ושל ישראל וכל אומות העולם בחושך ואפילה והולכים כולם לאורו של משיח ושל ישראל, שנאמר: "והלכו גוים לאורך מלכים לנגה זרחך" (ישעיה ס´ ג´) ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח, שנאמר: "ועפר רגליך ילחכו" (שם מ"ט כ"ג) ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל ואומרים להם נהיה לך ולישראל עבדים וכל אחד ואחד מישראל לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר: "והיה ביום ההוא אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל הלשונות הגוים והחזיקו בכנף יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח´ כ"ג).


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה