שיחה שנתנה ע"י עמיחי
ורינה לזכרה של הלל בקיבוץ שדה אליהו.
בפרשה הזאת אנו נפגשים במוות ובחיים , חיים
ומוות. אנו קופצים באמצע הפרשה מהשנה
הראשונה והשנייה לשהות בני במדבר לעבר שנת הארבעים. הדבר קורה במיתת מרים ומיתת
אהרון.
שני צדיקים, שתי
מיתות. כל אחת שונה מחברתה.
מיתת מרים -פסוק אחד.
תיאור תמציתי מרוכז. ו"תמת שם מרים ותקבר שם." (כ/ב)
מיתת אהרון -מס רב של
פסוקים. מסע האב עם בנו, עולים להר, החזרה, הלבוש, הבכי והמספד (כ/כב-כט)
לאחר מוות מרים- יש
תלונה, קושי ושבר. אין מים.
לאחר מוות אהרון-
שבר, מלחמת הכנעני.
אהרון- מת ע"פ
ה' ורשי מסביר שזו מיתת נשיקה וגם מרים
מתה ע"פ ה. רק מדרך צניעות הכתוב לא
פירט. ומהי מיתת נשיקה?
"רב נחמן בר יצחק
אמר: לעת מצא זו מיתה, שנאמר למות תוצאות. תניא נמי הכי: תשע מאות ושלשה מיני מיתה
נבראו בעולם, שנאמר: למות תוצאות תוצאות בגימטריא הכי הוו. קשה שבכלן אסכרא, ניחא
שבכלן נשיקה. אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא, ואיכא דאמרי: כפיטורי
בפי ושט.
נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא וכו'" (ברכות, ח ע"א).
פירוש: רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק
אָמַר "לְעֵת מְצא" זוֹ מִיתָה, שראוי לאדם להתפלל "לעת
מצוא", כשמוצא אותו המוות, שתהא יציאתו מן העולם בשלוה, וכפי שֶׁנֶּאֱמַר:
"לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת" (תהלים סח, כא), והריהו מפרש "תוצאות"
ו"מצוא" כמלים בעלות משמעות זהה. ומעין זה תַּנְיָא נַמִי הָכִי [שנויה
ברייתא גם כן כך]: תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלשָׁה מִינֵי מִיתָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת", ו"תּוֹצָאוֹת"
בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ [כך הם], תשע מאות ושלוש. ומבואר כי קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן,
בכל דרכי המיתה המיתה במחלת האַסְכָּרָא, נִיחָא [נוחה] שֶׁבְּכֻלָּן מיתת
נְשִׁיקָה. אַסְכָּרָא דָּמְיָא כְּחִיזְרָא בִּגְבָבָא דְּעַמְרָא דְּלַאֲחוֹרֵי
נָשְׁרָא [דומה כקוץ בגיזת צמר שלאחור היא נושרת], שעם הקוץ הנמשך החוצה נקרע גם
הצמר עצמו, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש שאומרים] שהיא כְּפִיטוּרֵי [כחבלים] בְּפִי
וֵשֶׁט, הנכנסים בדוחק ושמשיכתם גורמת יסורים. ואילו מיתת נְשִׁיקָה דָּמְיָא
כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָא מֵחֶלְבָּא [דומה כהוצאת שערה מחלב]. ויש לאדם להתפלל שלא
תהא מיתתו קשה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
מיתת נשיקה
מתוארת בציור של הוצאת שערה מחלב, התנועה היא מלמטה למעלה, מעין
תנועת מחול, עלייה.
ומיד לאחר המיתה יש
שבר בעם.
ידוע המדרש המקביל את
3 המתנות שליוו את בני במדבר ל3 המנהיגים, אהרון ענני כבוד, מרים הבאר, משה המן.
במוות מרים אין מים. הבאר נעלמת. ולכן זה מוביל לתלונה בדבר המים ולקלקול הנורא
בעקבותיו. במוות אהרון אין ענני כבוד ואז הכנעני ועמלק פוגעים בעמ"י. (רשי)
מה ההבדל בין שתי
המתנות? מה ההבדל בין שתי נקודות השבר?
השבר בדבר המים הוא
פנימי, העם נגד משה ואהרון. משהו קורה לעם מול מנהיגיו. לעומת השבר לאחר מוות אהרון הוא חיצוני. בא עמלק, פוגע
שוב. יש כאן נקודת תורפה קשה של העם ועמלק מרגיש וחודר.
במוות יש שבר. החסר
יוצר שינוי אדיר בעולם. לעולם לא נדע היכן נקודת החולשה. לא נדע היכן נפגע, במעגל הפנימי או החיצוני.
מרים, עסקה במעגל הפנימי
ביותר של העם.
בפרשיות הקודמות
דברנו על חטאה בלשון הרע ומיד זעקנו. איך? איך מרים הנביאה חוטאת? איך? אך הכל נעשה
מתוך דאגה למעגל הפנימי. מרים כילדה באה לפני
עמרם אביה וזעקה נגד כך שנמנע ללדת. (סוטה יב/א) "אבא קשה גזרתך משל
פרעה..." הילדה בת השש מבינה שיש כאן רגע מסוכן. רגע בו הבית
הפנימי יכול להיחרב. היא נלחמת על הילודה וזוכה שבזכותה נולד משה רבנו.(מגילה
יד/א). מרים הופכת להיות המיילדת. (שמו"ר א. יג) נמצאת במעגל הפנימי של העם.
היא עוזרת לנשים לשבת על המשבר.
מהו המשבר? נקודת
השבר שממנו קם העם. הרגע הקשה ביותר ולאחריו נולדים חיים. רגע בו נראה שכל כוחות
האשה כלים, נעלמים... הכל מסתיים. סבל בלתי ניתן לשאת. אבל אז פורצים החיים.
מרים מבינה שיש צורך
לחולל שינוי בעם שינוי של אמונה. לחולל שינוי של תקווה. ביצ"מ היא זו שמחוללת
בתופים. היא מבינה את גודל הנס. ואותה מרים, פוגש בפרשת בהעלותך את ציפורה אשת משה
ומזהה שאחיה פרש מאשתו בדיוק כמו שאביה פרש מאשתו. היא חרדה שחששה הגדול, מאובדן
הבית- דבר שמנעה דורות קודם, משתחזר. כעת החשש הוא שאחיה פורש מאשתו, דבר שאולי
יביא לחיקויו עי אחרים, בדיוק כפי שהיה עם אביה. היא זועקת על כך. אינה מסוגלת
להבין שכל חייה חיה עבור הצורך לחולל שינוי בעם. וכאן יש חשש לנפילה.
היא מבינה שסוד עם
ישראל הוא במעגל הפנימי ביותר שלו. מעגל הילודה, מעגל הבנים. לא סתם זכתה מרים בבאר מים.
כדי להתבונן במי
הבאר, על האדם להשפיל ראשו פנימה, להתכופף ולחפש.
אם נתבונן רק במישור, אולי נפספס. מי התהום עמוקים הם. מרים גילמה זאת,
נכנסה למעגל הפנימי ביותר. אצלה הדברים עמוקים. הפשט מכסה יותר מאשר מאיר, דורש מאתנו לעבור מסע
פנימה. מוות אדיר. ורק פסוק אחד? אלא התביעה היא להתכופף ולחפש את המים. לחפש את
הנביעה.
לעומתה- אהרון. ענני
הכבוד היו בחלקו. המקום בו יהודי נדרש להרים ראשו למעלה. הכהונה, היא הפוגשת את
האלוקים מתווכחת בין ה"כל יכול " לבשר ודם. היא המרוממת. יש רגעים בהם
היהודי חייב לחיות בזקיפות קומה. פנימית ולאומית. אחרת בא האויב מבחוץ.
"וישמע הכנעני, מלך ערד יושב
הנגב"- רשי מזהה אותו עם עמלק. כשיהודי ברפיון- העמלקי חודר. הציווי הוא
לזקוף קומה, להתבונן למעלה, לחפש את ענני הכבוד. הזקיפות הלאומית נושאת בקרבה תפקיד. בתפקיד יש בגדים ועבודה.
התפקיד עובר הלאה,
כשיש מוות, לעיתים
אנו נדרשים לשאת עינינו למרום ולהתבונן מה קרה, מי הנפטר, איך יגיע החיבור החדש
בעולם עם הסתלקותו. אך לעיתים יש פטירות שחייבים להתכופף להוריד את הראש מטה ולחפש
עמוק עמוק, ולנסות בתוך השבר הבלתי נתפס לשבת על המשבר, לחפש את נקודת הלידה,
דווקא בתוך רגע הדם והכאב.
האורח חיים כותב על
מיתת מרים-
"כי הצדיקים
דומים לפני הקב"ה למרגליות המונחים בארגז. כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה
מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו..(כ/א)
הקב"ה בחר במרגלית.
המרגלית עלתה במיתת נשיק הדבר דומה למחול, התנועה כלפי מעלה, ישנו ריחוף..
עליה ..
ונאמר עוד-
*בתחילת הפרשה פרה
אדומה. כתוב מה דינו של הנוגע במת ולא יתחטא(יטהר) - את משכן ה' טימא ונכרתה
...רשי מסביר שמדובר בנכנס למחנה שכינה כשהוא טמא מת. כידוע למחנה לויה- הר הבית-נכנס
אפילו המת עצמו. אבל בפשט הכתוב נראה שמי שלא יתחטא במי נדה יוצר מציאות שאין בה
משכן שלא ניתן להכנס למחנה שכינה. אם אין אפר פרה אין מציאות של עבודת ה' . כל
המציאות היא מציאות כרותה –נכרתת. עם שלם חי בתודעת הכרת...
משניות "איזהו
מקומן של זבחים" נאמרות כל בוקר לפני פסוקי דזמרא. אלה משניות שאין בהן
מחלוקת. כל עם ישראל מתחיל לימודו בעניין המקום, המקום אשר יבחר ה'. כיצד היא?
העולה קדשי קדשים. הקרבן הראשון הנזכר בתורה מופיע בתחילת פר' ויקרא "אדם כי יקריב מכם" הרמבן מציין כי
שיעור הכתוב צ"ל אדם מכם כי יקריב אך
התורה התעקשה לכתוב אדם כי יקריב מכם. אדם
צריך לעמוד על קרבנו להיות נוכח בזמן השחיטה להזדעזע. לעבור טראומת שחיטה כדי
להתקרב לריבונו . ישנה השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים באותו מקום. גם היא באה כדי
לבטל את הישות. סוד הביטול. האיין.
"העולה (ממשיכה
המשנה) שחיטתה בצפון וקיבול דמה בכלי שרת בצפון ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע."
היכן הן ניתנות? בפינה הדרום מערבית במקום
בו האריאל ביהודה – בנחלת יהודה שלא כמו רוב האריאל
שבנחלת בנימין. העולה היא כליל לאשים – לא נותר ונאכל ממנה דבר , כולה מאכולת אש. נשרפת
כולה.
חטאות הצבור דמן טעון
ארבע מתנות על ארבע קרנות , כיצד? עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית
מזרחית צפונית...
הסובב היה מדרגה
במזבח בגובה 3 מטר וברוחב 27 ס"מ עליה רצו הכהנים בלי מעקה ובלי ליפול , בלי
לשפוך מן המזרק המלא דם. מדהים הדבר אך אין
עדויות על תאונות. כיצד? במקדש יש מציאות אחרת..
חכמים מסבירים כי
מקום ארון אינו מן המידה . המקום אינו תופס מקום. כל נסים שנעשו במקום המשכן
והמקדש הם מהמין הזה . עומדים צפופים משתחווים רווחים לא ניצחה הרוח עמוד העשן
...התפשטות הגשמיות....המציאות -כשיש מי נידה- משתנה .כשיש גישה אל משכן ה' ניתן
להתבטל .
כדי להתמודד עם המוות
יש צורך בביטול הישות. ביטול התובנות הקיימות. גם כדי להתקרב אל ה' יש צורך בכך.
להשאיר חלל שמאפשר לנוכחות ה, נוכחות חדשה להכנס פנימה.
הלל ביום ד בלילה טרם
הירצחה, הלל הופיעה בלהקת נשים מחוללות.
היא כבר עפה , ריחפה כשהיא מבטאת את המחול ואת המרי של מרים כנגד גזרת הבן היילוד.
המחולות של מרים והנשים מחוללות את העם היוצא ממצרים- את העם הנולד את ההיריון ואת
הלידה.
הלידה הפרטית והלידה
הלאומית. " כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה." בטרם תחיל ילדה ...מי ראה כזאת מי שמע כאלה היוחל ארץ
ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת כי חלה גם ילדה ציון את בניה האני אשביר ולא אוליד?
יאמר ה'..." והנה היא מחוללת בכרמים.
מחול הכרמים והמחוללות בו מחוללות את גאולת ציון...
מי שרוצה להפסיק את
תשפוכת הדמים, את העולות התמימות המרצפות את רחובותינו, את החרב הכורתת ומכריתה
בתוכנו . צריך לכרות ברית עם רבש"ע בכל בוקר וערב ואז מתוך ענווה וביטול ניתן
יהיה להפסיק את תשפוכת הדמים ולקרוא כולם בשם ה' ואז יתקיים "וזרקתי עליכם
מים טהורים וטהרתם...
וכל זאת בציפייה
לבניין בית קדשנו.
באהבה רבה
עמיחי ורינה בני
אהרון הכהן
הרגשתי שזאת ממש קריאה פרטית מהשם לעולות , שכולם יעלו!
הרגשתי שזאת ממש קריאה פרטית מהשם לעולות , שכולם יעלו!
