יום שני, 14 בנובמבר 2016

ימי חורבנה של ממלכת ישראל - שלהי קיץ

נשים למען מקדש יקרות!
רציתי לעניין אתכן בנוגע לספר חדש שלי, שיצא בימים אלה לאור.
מי שאהבה את "עד שינוסו הצללים", ספרי הקודם העוסק כל כולו בתקופת חורבן הבית השני, יאהב ללא ספק גם את הספר הזה - "שלהי קיץ", המתעד את אחת התקופות החשובות והפחות ידועות בתולדות ישראל - ימי חורבנה של ממלכת ישראל ולפני גלות עשרת השבטים.
גם בספר זה יש הרבה זיקה למקדש. הספר נקי, ערכי ועד עכשיו קיבלתי עליו תגובות אוהדות. ובפרק המצורף 
אני מזמינה אתכן לקרוא עליו בקישור הזה ובפרק המצורף :
ומי שמעוניינת לרכוש אותו במחיר מבצע מוזל במיוחד לחברות 
"נשים למען המקדש" במחיר 50 ש"ח + 10 ש"ח משלוח
מוזמנת להיכנס לקישור זה
מוזמנות לצ'פר את עצמכן ו/או להעניק למי שאוהבים.
בברכה,

אורי הדסה קלוש

הדרך אל העיר שומרון התפתלה בין הרים נישאים ועמקים רחבי ידיים.
רכוב על גבי פרדתו, עשה אדוניה את דרכו בשעת שחר מוקדמת. עיניו נשואות אל המרחבים ובדרכו ניכרו שדות חיטה עזובים, שהשלף בהם יבש ומצהיב. האיכרים חרשו במרץ והכינו את שדותיהם לזריעה אולם בתכלת השמים שממעל לא נראתה כל עננה, ומי יודע אם ירדו הממטרים כתיקונם או שמא תהא זו שנת בצורת שחונה.
פרדתו הילכה בכבדות, כשלצדי רגליה קשורים נאדות החלב, מוצרי צאן הארוזים היטב וערמת צמר מנופצת ונקייה, אשר יועדה לאחד מכוהני מקדשה של עשתורת. מדי פעם חבט בה אדוניה, בפרדתו, כאשר חישבה לסטות מן המסלול, בחמדה את אחד משיחי הלענה הנקרים בדרכה.
הדרך הראשית, המסתעפת בואכה העיר גבעה שבחבל בנימין, היתה עמוסה בעגלות משא, רוכבי סוסים ופרדות, איכרים קשי יום, סוחרים הנושאים סחורתם בכבדות, סבלים והולכי דרכים מאובקים. מדי פעם עברה בה שיירת נכבדים או רצים בהולים שנשלחו במצוות המלך.
אדוניה הציץ בהם בעייפות וחישב את נסיעתו. יהא עליו בתחילה לפרוק את משאו, לחלק את מוצריו בטרם יחמיצו ולהעביר את הצמר לידי הכוהן, כפי שהובטח.
אם יסיים את כל מטלותיו בזמן ישתדל לקיים את הבטחתו לשולמית ולהתיר את אחיה משביו.
זוג עיניה המפצירות לא הניח לו והמשיך ללוות אותו בתוכחה בלתי מוסברת.
"עשה הכול על מנת לפדותו" התחננה אליו שוב ושוב, "קח עמך מעות ונסה לשחד את חיילי המלך".
היא לא נתנה לו לצאת לדרכו עד שהעניק לה את הבטחתו המפורשת להתאמץ להתחקות אחר צעדיהם של השבויים. עכשיו הוא מחויב להשתדל למענה, גם אם יש בכך כדי להוסיף משימה נוספת לסדר יומו העמוס גם כך.

כאשר הגיע אל פאתי העיר תפס את מבטו ארמון השן המרהיב והציף את זיכרונותיו מחדש. עד כמה שניסה להטות מבטו המשיכה תמונתו של המבנה המפואר להתרברב לנגדו ולפתותו להתקרב.
מסביב לארמון התנשאה חומה מרשימה ולאורכה חורים, שנועדו למנורות השמן. על אף גובהה לא הסתירה החומה את ברכת המים המרשימה שמאחוריה ואת הגן המטופח ובו דולבים, עצי מַיִש וצפצפה לרוב. שער הארמון המוזהב הבהיק בהתאם לקרני השמש שפיזזו מעליו וחשף את עיטורי השנהב ובליטות שיש דמויות יונים, אשר היוו סימלה של האלה עשתורת.  
בזיכרונו ריצדו פניו של שלוּם בן יבש, אותו שליש סורר שהשתרר מעל אדונו וחישב עצמו למלך. בלילה אחד הצליח לחדור אל החדר השמור ביותר שבארמון, הוא חדרו של המלך זכריה ודקרו בחניתו.
צמרמורת חלפה בבשרו של אדוניה וקול הזעקה שהדהדה באותו הלילה בין כתלי ארמון השן שבה להרעידו מחדש כשם שנרעד אז, בהיותו בן שש, אל מול חדר הפילגשים.
אין הוא יכול לשכוח את היום ההוא, שבו עמד לראשונה אל מול רוצח אחיו הישוב על כס השלטון ופמליית העבדים סרה למרותו. אהה, כמה שהכאיב לו מראה כתר אביו המתנוסס על ראשו של השליש השפל, אולם הוא זקף ראשו בגאווה והתעקש שלא יתיר לו, למשתרר, לפגוע בכבודו. דם מלכות זורם בעורקיו, חש אדוניה הילד, ולא יהיה בידי הפושע כדי למחותו. הדבר הכעיס את המלך וכבר דחק בו העבד להרכין קומתו והיטה את ראשו מטה, בביזיון. אוי לה לאותה הבושה, וכי לא היה זה  אותו העבד שעד לפני ימים אחדים נישק את כפות רגליו? בן לילה התהפכו היוצרות.
"מן הדין היה לערוף את ראשכם מעליכם, צאצאי המלך ירבעם" אמר שלוּם ברוב לעג. עיניו נעוצות בפניה של יהושבע, אם המלך האחרון ומתק שפתיו מבקשות לקנות את לבה, "אולם לא אעשה כן" הצהיר המלך בגאווה וניפח ברוב חשיבות את ריאותיו. "איש חסד אני, הזוכר למלך הקודם את ימי גדולתו" השמיט הרשע במכוון את זכרו של זכריה, שבידיו שלו נרצח, "חייכם נתונים לכם במתנה, לפי שעה. עם זאת, לא תוכלו להמשיך ולהתגורר בעיר שומרון. יהיה עליכם לצאת ולהסתלק מתחום ממלכתי, לבל אראה עוד את פניכם".
הרגש איים להציף. תחושת ההשפלה, לנוכח פני השליש הלועגים, ביקשה להטביעו, ספינה בודדה בין גלים טרופים. מחול שדים ושמחה לאיד. ידו הקטנה נקמצה מאליה בשנית ודם מלכים הלם ברקותיו וביקש לתבוע את עלבונו.
"ומי אמר שתאריך ימים על כס המלכות, רוצח שפל שכמותך?" יצאה מפיו הקריאה, מבלי שניתן יהיה למנעה. פניה של המלכה החווירו. היא שילחה ידה וכיסתה על פיו אולם את המילים שיצאו לא ניתן היה להשיב.
המלך כעס. פניו האדימו בן רגע וכף ידו נשלחה לסטור לפניו של הילד החצוף. עז היה הכאב וצורב היטב בבשר. גם עתה, לאחר מרחק רב שבשנים עודנה הולמת המהלומה כמו ניחתה בזה הרגע ומרעידה נימים דקים בנפשו ועם זאת, נעשו הדברים שניבא שרירים וקיימים ומקץ ירח ימים תבע ממנו האלוהים את דם המלך השפוך.
כף רגלו לא תדרוך שם בשנית, כך נשבע באותו היום שבו עלה על סוסו ונעלם אל האופק, אל שנות הגלות הארוכות. כל אותן שנים הוסיף ארמון השן והתקיים, כמו לא התרחש מאום מלבד החלפת דייריו. רק בחלומותיו הכמוסים ביותר משנה המקום את צורתו. פעם אחת נדמה בעיניו כפיל אימתני הנוגח בו בניביו ובפעם אחרת נעשה אוורירי וצלול כמים, המפתים אותו להתקרב אליהם וברגע אחד בולעים אותו לקרביהם. נחשיה של האלה עשתורת, שפסלה מתנשא בחצר הארמון, נכרכים סביבו בסיוטיו ולא מרפים מנשמתו, עד אשר גואים בו נפתולי געגועים, פחד ותשוקה
                             


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה