סיפור אישי / חן-לי העצני

בשנה א׳ שאלתי ספר מסטודנט לא-ממש-מוכר. 

התרגשתי לקרוא את הספר: אוטוביוגרפיה של מנחם בגין, עם הקדשה אישית של המחבר.
פסקה אחת שקראתי שם לא נתנה לי מנוח. העתקתי אותה בכתב יד ותליתי אותה מול העיניים, שלא אשכח את התחושה. 

מאז הר הבית הפך ממושג מעומעם ורחוק למושא הערצה ושאיפה כואבת ובוערת - לעלות.

שנתיים וחצי לאחר מכן, אותו סטודנט מחר יהיה בעלי. 
את ההבטחה שלי קיימתי, ועליתי (עליה ראשונה מתוך רבות בעז״ה). ארוסי ישלים את המהלך ויעלה מחר בבוקר, יחד עם משפחת אריאל, לזכרה של בתם הקדושה הלל.

אני קוראת את הפסקה שוב וכואבת - כמו אז כך היום. רק שכבר לא הריבון הבריטי הוא שמונע מאתנו להגיע להר, היום אלו אנחנו, ואנחנו עם שהוא עדיין עבד בנפשו. מדינה בהכחשה.

מחר, בזמן חופתנו, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. ירושלים הבנויה - והחרבה. הפורחת והעזובה. המשוחררת והשבויה.

עוד אבנך ונבנית.