טו באב – יום שמחת לבו
המשניות שבסוף מסכת תענית מוכרות ומצוטטות במקומות שונים, ונשאלת השאלה: מה הקשר ביניהן? הרי מתקבל על הדעת שמשנה המתארת את האסונות שאירעו ב-י"ז בתמוז ובתשעה באב, תיכנס למסכת תענית, אולם מה מקומה של משנת הסיום: לא היו ימים טובים לישראל..., ועוד כשהיא באה מיד לאחר סופה של המשנה הקודמת: משנכנס אב ממעטין בשמחה? נראה, כי סיומה של המשנה (ובעצם של המסכת כולה) יכול לפתוח לנו צוהר להבנת הדברים.
משנה ח' מתארת בפנינו לכאורה אירוע הסטורי, שהיה נוהג בעם פעמיים בשנה: ביום הכיפורים ובט"ו באב. חגיגות המחולות ואירועי השידוכים ההמוניים הללו אינם מתוארים במקורות מפורשים, ואף התאריך של ט"ו באב אינו מוזכר ברשימת המועדים הרשמיים. כבר חכמינו תמהו על כך ושאלו: בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? על כך ניתנו הסברים שונים בנסיון ליישב את השאלה.
אולם לפני שנפרט את רשימת האירועים, יש לתת את הדעת על ניסוחה המבלבל של משנה זו, שבה אומר רבן שמעון בן גמליאל מספר דברים, שבאופן גלוי אינם מתקשרים זה לזה. תיאור הימים הטובים לישראל, שבהם חג בניין הבית הפרטי הוא בעצם חג לאומי, תיאור מעשיהן של בנות ירושלים בינן לבין עצמן (שאילת הבגדים כדי שלא לבייש, והמחולות בכרמים), ובינן לבין הבחורים (ההזמנה לשאתן ), מה שאינו מקובל, ועל פניו נראה נועז וחסר צניעות. כשבתוך כל הרצף מופיע משפט מוזר: כל הכלים טעונין טבילה. לאיזה צורך באה הוראה זו בתוך הסיפור ההיסטורי היפהפה הזה?
הלכה זו מהדהדת לנו סיום של מסכת אחרת, הפוכה בתכלית, מסכת חגיגה, ובה מתוארת עליית העם לרגל לבית המקדש, כשכולם מוחזקים כטהורים. אך לאחר הרגל, מספרת המשנה: כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, שמא נגע בהם אדם טמא. כעת מובן יותר סיומה של המשנה בתענית במימרה נוספת משל רשב"ג: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן. מילים אלה נשמעות כאיחול או כברכה שנזכה לבניין המקדש בימינו, אך יש בו גם תיאור והבטחה, כשם שמתן תורה קרה (ולוחות שניים ניתנו ביום הכיפורים), כך גם בניין המקדש יקרה (בט"ו באב), וכשם שבחורי ישראל לוקחים להם כלות כך גם דודנו אהובנו יחזור וייקח את רעייתו לביתנו המשותף.
האירועים שקרו בתאריך ט"ו באב הנם שונים ומגוונים: הותרו השבטים לבוא זה בזה, שבט בנימין הותר לבוא בקהל, פסקו מתי מדבר, חזר הדיבור אל משה, הושע בן אלה ביטל את המחסומים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, הרוגי ביתר ניתנו לקבורה, תוקנה ביבנה ברכת הטוב והמטיב, פסקו מלכרות עצים למערכה ומוסיפים בלימוד התורה בלילות. וסיומה של המסכת בגמ' מפרש את משל המחולות של בנות ישראל: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. מחולות הצדיקים ומחולות הבנות הם היינו הך, שכן ישראל הם בת זוגו של הקב"ה, והנביא מבטיח במפורש: ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים... אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל ... וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם. בעת שהאבל יהפוך לששון, ישוב התאריך למהותו המקורית, אז תצא כנסת ישראל האהובה במחול.
מה המשותף לכל האירועים השמחים שקרו בט"ו באב? כולם מהווים תיקון של פגימה, ריצוי של עונש, פיוס, איחוי קרעים ומילוי החסר ששורשו בתשעה באב, יש בהם הזדמנות שניה מתוך חסד ורחמים, בדיוק כשם שיום הכיפורים מהווה הזדמנות שניה לקבלת הלוחות השניים ולהתקרבות מחודשת ביננו ובין ריבונו של עולם. אך התקרבות זו היא שונה, היא באה לאחר החטא והתשובה והכפרה, והיא מהווה תיקון, אין זו חזרה מלאה למצב שלפני החטא, משום שאנו כבעלי תשובה, שזדונותינו הופכים לזכויות, ומקומנו גבוה יותר מזה שלפני החטא, אז היינו בגדר צדיקים. כשם שהלוחות השניים אינם מעשה אלוקים כראשונים, אלא נפסלו ע"י משה, ומתוך כך הצריכו גם את התורה שבעל-פה, הנדרשת מלמטה במעשה אנושי, כך גם ט"ו באב הוא יום טוב לישראל, המתייחד בעשיה מלתתא.
בימי החג שהוחמצו – י"ז בתמוז, יום מתן תורה, ו – ט' באב – יום שיבת המרגלים המיועד לכניסה לארץ, התקיים הפסוק: והפכתי חגיכם לאבל, אך הד קלוש למהותם המקורית נשאר עמנו, שכן אין אומרים בט' באב תחנון משום שנקרא מועד ! (שו"ע או"ח תקנט ס"ד, תקנב סי"ב), נפילת אפיים אין גם בט"ו באב, למרות שכאמור, הוא איננו חג רשמי (שו"ע או"ח קלא ס"ו). ואומר על כך רבי צדוק: ונראה שהיה החג שבעה ימים מתשעה באב עד ט"ו באב. אותה העטרה שעיטרה כנסת ישראל למלכה היא כאשת חיל עטרת בעלה, והוא מעטרה בזהובים כלשון המשנה.
נחזור אם כן לשאלה, מדוע אין זה חג ככל המועדים המוזכרים בתורה, ואף אינו בגדר יום חג מדרבנן? נראה, כי זו בדיוק מהותו של היום, ט"ו באב הוא חג שנולד מן העם, מתוך שמחה בקב"ה ובמקדשו. אין אנו מצווים עליו מלעילא, שכן כל כולו אתערותא דלתתא של בנות ישראל המבקשות להקים בניין עדי עד עם אהוב לבן. על-פי לשון הפסיקתא, נחרב בית המקדש בחודש אב, ובו הוא גם ייבנה. במקורו מהווה החודש עת רצון להשראת שכינה בתחתונים, ואולי זהו פשר המאמר: משנכנס אב ממעטין בשמחה, כלומר, המצב הבסיסי של החודש הוא שמחה והתרוממות, ואלא שהחורבן הפכו לאבל ומספד. ממשיך הפרי צדיק ואומר שמן הראוי לעשות בט"ו באב סעודה של משתה ושמחה שכן זהו יום טוב: שביום הזה מתנוצץ התיקון של הפגמים מה שעל ידי זה נחרב הבית ועל ידי התיקון של הפגמים נזכה לבנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו באותו יום.
הפגמים המתוקנים בט"ו באב נובעים משלושת היצרים הקשים של קנאה, תאווה וכבוד, הבוערים באש זרה, אך חמור מהם הוא קליפת עמלק אשר קרך בדרך, קירור השמחה וההתלהבות מנתק אותנו מדודנו, ומביאנו לאדישות. על-פי הזוהר חודש אב מסוגל להתגלות האור הגנוז מששת ימי בראשית, ובמיוחד בט"ו באב, אז הלבנה (שהיא כנסת ישראל) במילואה. מכאן מובן מדוע מנהג המחולות משוייך לבנות ירושלים דווקא, שזהו מקום המקדש. מקדש שאנו נדרשים לדרשו (ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה). דרישת המקדש היא מחול הכרמים והזמנת החתן (שאין חתן נכנס לחופה, אא"כ נותנת לו כלה רשות), מימוש הפוטנציאל של גילוי האור הגנוז תלוי אך ורק בהשתדלות האדם מלמטה, וזהו סוד נקבה תסובב גבר.
אנו רגילים לחשוב, כי הקב"ה משפיע מלמעלה, ואנו מושפעים מלמטה, הוא הפעיל, ואנו הסביל, אך אין זה אלא חצי מהתמונה, מפני שמדובר בזוגיות ובשיתוף הדדי, שבו ישראל במעשיהם ובתפילתם נותנים כח בפמליא של מעלה. הקב"ה כביכול ממתין לנו שנפעל, כדי להגיב ולהיענות לנו, הוא מתאווה לתפילותינו, להשתוקקותנו. השבת נקרא על תפילתו של משה בבקשתו להיכנס לארץ הקודש, ועל דחיית ה' את הבקשה. הגמ' בנדרים (כ ע"ב) אומרת: כל אדם שאשתו תובעתו - הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, וט"ו באב החג הנסתר, מלמד אותנו הרעיה, לדרוש את דודנו ולשוב אליו, ובעקבות זאת לדרוש ממנו שישוב אל ביתנו המשותף. אם בסיומה של מגילת איכה אנו מבקשים: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, הרי שבט"ו באב אנו במדרגה גבוהה הרבה יותר, אנו נוטלים על עצמינו את האחריות בבחינת: שובו אלי ואשובה אליכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה