יום שלישי, 11 באוקטובר 2016

יום הכיפורים / רינה אריאל

ימים נוראים. ימים מלאי הוד ומורא.
עיקרו של יום הוא בכניסת  הכג לפני ולפנים ובקשת הסליחה ומחילה

השנה עבור חלק מאיתנו היתה שנה קשה.  הימים הפכו ימים נוראים מדי יום. פסוקי  נתנה תוקף קבלו משמעות מחרידה
מי בחרב מי בחיה.. מי לחיים מי למוות. רק ברגעים אלו בחושבי על אימת הדין והמלך  החותם את ספרי החיים והמוות אני נרעדת כולי.  בתוך 10 ימי התשובה עוד שני יהודים הפכו הרוגי מלכות. עוד שתי משפחות שחרב הרשע  הונפה עליהם. הלכתי לנחם משפחה אחת נרעדת כולי והלב נצבט. חשבתי על מסלול הגהנום שהם רק מתחילים. השביל הקשה מכל.
איך נכנסים ככה ליום הדין.. איך..
אין תשובות יש רק שברי מחשבות.
בימים אלו אנו צועקים בכל יום- אבינו מלכנו חטאנו לפניך
אין לנו מלך אלא אתה. עשה. חדש. חננו ועננו. אבינו מלכנו.
מלכנו-אתה המלך. ולשם כך עלינו להיות בביטול גמור. ביטול השכל שרוצה להבין. ביטול הרצון לדעת. למה?! למה יש יסורים כאלו
סבל איום. למה!?
אבינו מלכנו. אנחנו עבדים. ללא יכולת לקבל תשובה ואפילו ללא יכולת לשאול.
חלק מעבודת הימים האלו היא בהשלכת האגו והידיעה שלעולם לא נדע.
אבל לפני המלכנו מופיע אבינו.
ראשית אתה אבא שבשמים ואם ככה אנו בנך. בנך עם יעוד ואתגר בחיים וצורך למצוא את הדרך שהורת לנו. הצורך לפעול ולמצוט את  נתיב החיים  שלנו.
בעבודת יוכ אני רואה שתי בחינות אלו בבגדי הכהן. רגע הוא לבוד בבגדי מלכות בגדי זהב. הבן המכובד. הפועל ועושה. אך רגע אחר הוא לובש בגדי לבן. תכריכים.
נכנס לפני ולפנים בביטול ויראה.
אנו נעים בין המסע הכפול של הכהן מסע המלכות ומסע השפלות.
ובנות ישראל אף הן לבשן לבן ביוכ. הן יוצאות במחול. רוצות לחולל שינוי לבנות בית נאמן . הן פועלות ויוצרות. אך בעומק מבינות כמה ביטול צריך כדי להיות בזוג. כמה  ענווה. הן בלבן. הן הכהג.
ואנחנו?
העומדים מרחוק. מחזיקים  בנשיאת הפכים זאת. הרצון להמריא מצד אחד וההבנה כמה עפר אנחנו מצד אחר.
וברצון לבניין במקדש  שני כוחות אלו מופיעים. מאידך ביטול גמור. לצערינו לא ניתן לבנות את בית ה בפועל. שועלים מהלכים בו אך מאידך כמה כח צריך להמריא  ולפעול ולהרגיש שיש בתוכנו מלכות.
אבינו מלכנו.

שנה טובה



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה