יום שלישי, 24 במאי 2016

שתי הלחם / רינה אריאל אהרונוב

עניין שתי הלחם והמשמעות של חג השבועות לדורינו.
עברנו את פסח, חג עמוס מצוות, ניקיונות והכנות. הרגל הבא מתקרב הוא שבועות. עומד לו החג, בין יום אחד בלבד ללא  מצוות פרטיות. אין מצה ולא סוכה  אולי רק עוגת גבינה וכמה בלינצ'ס.
איזה מן רגל הוא השונה כ"כ מאחיו המקיפים ומחבקים  אותו, סוכות ופסח. הם בעיצומו של חודש,  בני  שבעת הימים, עמוסים במצוות, והוא עומד לו בודד במרכז?
חג השבועות אמנם לא מאופיין במצווה פרטית שניתן לקיימה במסגרת הבית  פנימה,  אך יש לו עניין ייחודי  השייך רק לו. חייבים להתבונן ביום זה מתוך מבט כללי על עולם של מקדש. רק מתוך כך נבין את סוד החג.
אחד ממקורות  החג מופיע בפ אמור.
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה.  יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם:  יִהְיוּ עֹלָה, לַיהוָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁנֵי, כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה, לַכֹּהֵן.  כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם. 
בחג אנו מביאים שתי לחם. זה העניין הייחודי ליום זה. אלו  הביכורים. כולנו יודעים שחג השבועות הוא תחילת זמן הביכורים. אבל בעצם אם נצא החוצה ונתבונן סביב נראה שרוב הענבים עדיין לא בשלו, התאנה לא ביכרה ולא הרימון. אז ממה נביא ביכורים? היכן נמצא את הפירות המתאימים?  אלא -המינים הראשונים שכן הבכירו הם החיטה והשעורה.  עניין שתי הלחם פותח את חג הביכורים.  הביכורים מובאים במשך חודשים ארוכים משבועות ועד חנוכה. כאן זו נקודת הפתיחה. הראשית, המנחה החדשה- נקודת החידוש.
וכיצד בפועל נעשה שתי הלחם? יש לצלול לעולמם של האופים, לתוך עיסת הבצק הנילושה באהבה, לרגעים ארוכים של קמח וידיים דביקות ותפילה בלב.
מתברר שזהו תהליך ארוך מאד של הכנה. תהליך שדורש הרבה מאמץ והשקעה.  בתחילה צריך לקצור  חיטים. 3  סאין. כל סאה זה בערך 8 ליטר.
אח"כ הביאו זאת למקדש למקום מיוחד שנקרא "לשכת עושי לחם הפנים".  לשכה זו הייתה בתוך בית המוקד. שם הייתה מעין מאפיה וישבו שם כהנים בקדושה ואפו את לחם הפנים  וגם  גם את שתי הלחם. הקודש הכיל מקום בו החומר שלט. ריח הבצק, חיטים בכל עבר. לישה ואפיה.
תהליך הכנת הקמח כלל  פעולות שהיום כלל לא מוכרות לנו כמו  "שיפה ובעיטה". עבדו בידיים כדי להפריד   את הגרעינים. שייפו אותם , מעכו אותם וחבטו בהם. הרמב"ם אומר שכל החיטים של המנחות  טעונות 300 שיפה ו500 בעיטה.. רק לדמיין חבורת כהנים העובדים במקצב מהיר עם תנועות ידיים מהירות אחידות וברורות. אין קיצורי דרך, יש עבודה קשה.
אח"כ מנפים 12 פעמים.  מי מאתנו מנפה היום קמח? הכל בא מוכן בקירור. ופתאים כאן  יש צורך ב12 נפות.
השלב הבא הוא הכנסת השאור. יש נשים רבות היום המומחיות בהכנת לחם שאור. זהו תהליך ארוך. צריך לטפח את השאור,  לגדל אותו לשמור עליו, רק כך ניתן להשתמש בו. תהליך של סבלנות והתמדה.
השלב הבא הוא הכנת שני כיכרות. יש להם צורה וגודל מיוחדים. מלבן באורך של 7 טפחים  4 טפחים ו2 סמ  לגובה. וארבע קרנות. זה בערך 56 ס"מ אורך ו32 רוחב ושני סמ לגובה. לחם גדול מאסיבי השונה מכל המוכר לנו.
הלחם הזה מונף יחד עם כבשים הבאים איתו.
איך נבין את משמעות העיסוק דווקא בלחם בחג שצריך להיות כה רוחני כחג השבועות?
כדי לענות על כך נתמקד במשנה ר"ש.: " בארבעה פרקים העולם נידון.. בעצרת על פירות האילן." שבועות הוא יום דין לכל הפירות. יום בו אנו צריכים תפילה מיוחדת. מי היה רוצה לחיות בעולם ללא פירות, ללא הצבע  והטעם. אי אפשר.. ואומרים לנו בעלי החסידות- יש צורך בתיקון ייחודי  לפירות האילן כי חטאו של האדם הראשון היה באילן. חטא עץ הדעת נעשה בפרי. הקלקול הראשוני נעשה כבר דאז. בעלי המדרש דנים איזה פרי זה היה, יש כמה דעות- תאנה, גפן אתרוג ויש כאלו שסוברים שזה חיטה האדם הראשון חטא בחיטה, בא חג השבועות ועי שתי הלחם מתקן את החטא.
החטא גרם לפירוד בעולם, לכח הרע, לגרוש מגן עדן. בשתי הלחם, המובאים עם קרבן מן החי, ומונף יחד בקודש אנו מנסים להחזיר את העולם למצב ראשוני של טרום הפירוד.
מעניין הדבר שבקרבן זה ישנו דבר ייחודי- זה הקרבן היחיד (פרט לשלמי תודה) שבא חמץ. למרות האיסור המפורש:
"כל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה."  (ויקרא ב). איך נבין שדווקא כאן במקום  בו אנו עושים תיקון נקריב את החמץ והשאור? הדברים המסמלים גאווה, חשיבות עצמית,  התערבות אנושית? אולי דווקא חג השבועות צריך להיות חג המצה?
הרב הירש אומר פירוש מופלא (אמור כג) " ביום הזיכרון של מתן תורה ניגש ישראל אל מזבח ה ובידו לחם חיטים המיועד לאדם ולחם זה הוא חמץ, הוא טבוע בחותם החירות והעצמאות המדינית החברתית.". בעצם יום העצמאות הראשון שלנו הוא יום מתן תורה. נולדנו בניסן וזכינו לעצמאות בחג השבועות.  כעת יש צורך בחמץ, בדבר שמסמל את העצמאות המדינית והחברתית. זה מקום פעולות האדם, המקום בו האדם נדרש להשקיע, לעבוד קשה כדי  לשמור על הזהות שלו. התורה היא מגילת העצמאות,  החוקה המהותית, לפיה האדם נדרש לפעול ולעבוד. הוא כבר אינו מבחינת המצה של פסח אלא עליו להשתמש בכישורים אחרים. יצירתיות, עשיה, פעלתנות, בנייה.  תכונות אלו, תחת הקוד האלוקי מאפשרים לנו להיות עם. אי אפשר אחרת.
השפת אמת מוסיף נדבך נוסף   (שבועות תרלא):  "וזה שתי הלחם שמניפין.. כי יש לחם משמים  והוא התעוררות מחסד ה ויש לחם מן הארץ  והוא עי התעוררות מעשים  טובים מתחתונים כו’ ע”ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ”מ חיות של מעשה תחתונים ג”כ רק מהשי”ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נקרא שבועות”. דהיינו: לחג השבועות בחינה כפולה. בחינה אחת היא התעוררות מן השמיים הקיימת ביום זה, בחינת התורה שניתנה מן השמיים. וצד שני הוא  של התעוררות האדם. פירושו מתחבר יפה לפירושו של הרב הירש. חג השבועות מכיל בחינה כפולה גם של ה' אך גם מקום משמעותי לאדם ופועלו.

נתיבות שלום על שבועות מוסיף  רעיון  מזווית ייחודית. " וזה ענין קרבן שתי הלחם   הקרב בחג מתן תורתנו. שתי הלחם רמז לשני עניינים שנקראו לחם. לחם כפשוטו ולחם כדרשת חזל על הפסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל. עיקר ניסיונות  החיים של איש יהודי הם בשני עניינים אלו וזוהי העבודה בחג הק' הזה שיקריב ויעלה את ענייני שתי הלחם האלו להשי"ת, שכאשר יהודי מתקדש בהם הוא יכול להגיע לקבלת התורה.."
מהו בעצם הלחם? יש שני עניינים שקשים  ביותר לאדם להתמודד עמהם,  יצר האכילה ויצר המין. כמה סבל וייסורים שני יצרים אלו מביאים על העולם. אך אי אפשר  בלעדי כוחות אלו. כוונת התורה אינה בהתנתקות מחיי חול אלא להפך- בקידושם. שתי הלחם המובאים דווקא ברגעי השיא של חג כה עליון ונעלה. הם  האמירה החשובה שהתורה היא תורת חיים. דורשת קידוש החומר, הנפת החול כלפי הקודש ולא ביטולו.
שתי הלחם אינו  עניין הסותר את קדושת  חג השבועות,  ואינו פרט  שולי בחג אלא מסמל לנו את מהותו של החג.
שתי הלחם מובאים למקדש ונאכלים  עי  כוהנים בקדושה. יש מצווה לשמוח ביום זה, לקדש את החול, להאמין שבכוחנו להעלותו בדרגה ובכך להיות ראויים להיות עם סגולה. והכל לאחר עבודת האדם הקשה בהכנת הלחם.
בחסידות מובא רעיון נפלא על הפס: "משכני, אחריך נרוצה, הביאיני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך.
 משכני- חודש ניסן. חודש של חסד. דבר הבא מלמעלה למטה. עמ"י אומר להי- תמשוך אותנו. אנחנו עמוק במ"ט שערי טומאה, אין לנו יכולת לפעול לבד. והקב"ה גואל אותנו ביד חזקה ובזרוע  נטויה. אנחנו נשלפים החוצה.
אז מגיע חודש אייר- אחריך נרוצה. חודש הגבורה. מקום עבודת האדם. להתעלות, לרוץ, לבחור בטוב. סופרים את העומר, העבודה איטית, רציפה, מתישה.
לאחר חודשיים אלו מגיע החודש השלישי, סיוון ומידתו תפארת, חיבור בין החסד והגבורה. התכללות. אחרי כן- הבאני המלך חדריו- כעת יש ברית. יש זיווג. הזיווג נוצר מכח הביטול האנושי ונתינת מקום לכח עליון יחד עם יגיעה ועמל רב שלנו. שילוב של עליונים ותחתונים, והכל מתפרץ בתוך המקדש ומשם ממשיך לעולם כולן.

ולבסוף- נגילה ונשמחה בך. חג שמח!










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה