מחשבות סביב תאונת דרכים ופרשת ערכין במקדש- וכמובן האשה.
השבת קראנו את פרשת ערכין בסוף פ' בחוקותי וניסינו להבין את המשמעות לדורנו. איך נבין שכל אדם מוערך בשווי אחר, והאישה תמיד שווה פחות? איך ניתן ליישם את הנושא הרגיש בחיינו אנו כיום? ובחיי מקדש?
הנושא עלה לפני יותר מחודש כשעברנו תאונת דרכים. רצינו לעשות משהו רוחני, התחושה הייתה שאנו זקוקים לפדיון נפש, לתיקון.
בדמיון הפלגנו לעבר מחוזות המקדש ושם הגענו לכהן במטרה לתרום את שווי ערכנו לפדיון נפש. כמובן שלא הצלחנו בכך ונאלצנו להסתפק בדברים אחרים. המקדש היה חסר, התיקון חלקי..
לו אכן המקדש היה קיים היינו יכולים לנדור לתת ערך נפשינו וזאת הייתה חלק מהכפרה.
וכאן אנו נכנסים לסוגיה אדירה המאפיינת את כל העיסוק בחיי מקדש. ישנו מתח מתמיד בין העולם הרוחני הנשגב ללא תבניות וללא דמויות, לבין הביטוי החומרי שלהם. כל העיסוק במקדש צועק "איך"? איך אנו מגבילים את האלוקות למקום וזמן ממשיים ושמים את השכינה בתוך מבנה? ומאידך- זוהי הדרישה. להוריד את העולם הרוחני ולצקת אותו לתוך תבנית, לתוך עולם חומרי וגשמי. מקדש אינו רק רעיון - הוא ביטוי מעשי ומוחשי ביותר לחיי הרוח. במקדש אנו עסוקים בבצק, בבשר ובדם- מה יותר חומרי מכך?! הכהן אינו דמות מיסטית מתבודדת אלא עסוקה כולה בגשמיות מתוך מטרה להעלותה, לקדש את החומר. גם פרשת הערכין נוגעת בכך. מחד- עולה השאלה איך ניתן להעריך אדם? מי יכול לקבוע מה הערך שלי ושל זולתי, מי יותר, מי פחות? האם בכלל יש דבר כזה ערך לאדם? ברגע הראשון הלב צועק שאין. אסור ואי אפשר להעריך אדם בכל צורה שהיא. מצד שני חוסר היכולת לתת למציאות כלים ממשיים מרחיקה את הנושא. אם אי אפשר להעריך אדם אולי גם אי אפשר לתת תיקון לנפש האדם, אולי אין כפרה. התורה רוצה להימנע מכך. כאן ישנה תנועה מורכבת בין הרוחני והמופשט לבין הצורך למצוא כלי ממשי שיאפשר לקבוע את ערך האדם.
כל נושא שייקבע יעורר סימני שאלה.
התורה קבעה מסגרת. הערך נמדד לפי שווי היכולת לעבוד- עבודה פשוטה כמשמעה, לא יצירה מתוחכמת פרי לימוד ולמדנות. רק עבודה. מי יהיה פועל טוב יותר, במי קל יותר להשקיע. אמנם ברגע הראשון זה מקומם- באיזה זכות האישה מוערכת פחות?
בוודאי שבאופן מהותי היא אינה "פחות" - אך יכולתה של אשה לעבוד הוא מועט יותר, מעגלי, ונע ברצף של הריונות ולידות. הוא אינו ציר קבוע של פריון אחיד, הוא מורכב, משתנה. ה"ערך הגבוה" מגיע לגבר ואחריו לאשה, זה דבר שהעולם מכיר ומתמודד איתו גם היום . (עדיין אין שיווין במשכורת של גברים ונשים, למרות עשרות שנות פמיניזם בועט).
אולי הערכין נקבעים גם לפי החובה של שמירת המצוות- שאין ספק מרובה אצל הגבר יותר מהאישה.
פרשה זו מאתגרת את המחשבה המודרנית ואולי מקבעת את ההבנה שלמרות הכל אין שיוויון, ישנה חלוקה בסיסית מהותית בין הגבר לאשה. החלוקה משתנה בגיל הזקנה. אז הדבר והאשה עוברים מהפך אחר- ניתן לבדוק מה רשי אומר לנו על הסבא והסבתא _כז/ז)
למרות התחושה שהנושא דורש עיון רב ואולי ביטול מול עולם ערכי פחות נגיש לנו היום, ופחות מובן- נראה שהתורה רוצה לגרום לנו להיות מסוגלים לתקן את עצמינו בעזרת המקדש. אולי חיי המקדש יגלו לנו טפח נוסף בהבנת פרשה זו.
 |
| פורסם באתר כיפה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה