יום ראשון, 14 באוגוסט 2016

בתשעה באב/ לילך עטרי

בתשעה באב יושבת אני כאן, נמוך
כבר ארזתי בגדים ושמיכת פוך
כי חשבתי, לתומי, כמו בכל שנה
שהפעם נישן בירושלים.. באיזו שכונה
שמסביב הכל יהום וירעיש
כי הכל יהיה עמוס כל שביל וכביש
במסע אליו אני מצפה כבר שנים ארוכות
ובכל פעם בטוחה שהנה מתגשמים חלומות
ובחלומי אני רואה אותי פוסעת
נישאת על כפיים והדרך נודעת
במעלה ההרים והגבעות
אל העיר המוארת באור יקרות
ובו בחלום אני רואה ממש ממש
אותו יורד אט אט.. את המקדש
ונעצר מעט בשמי מרומים
כדי שיספיקו להגיע.. גם המאחרים
והוא נוצץ ומואר ומרהיב ביופיו
פלא שלא ניתן לתאר כמותו
רק לעצום העיניים ולהתרכז ממש
כן, כך הוא נראה, המקדש
וכולו תפארה ועוז וטוהר
והוא מחייך, מאיר ומנצנץ מזוהר
ויורד הוא לאט ומביט מסביב
כמו מלטף ומחייך לכל ילד חביב
ועוד משתהה ומתעכב קמעה
כמו רוצה להקפיא את הרגע את השעה
וצופה בנו כלא מאמין
וחושב בליבו.. למה כה התעכב והמתין
ובחלום עיניי נשואות מעלה אליו
בתוך רבבות ומיליוני דמעות זהב
שמביטות בלב שמח וגדוש
ומודות על כי לא נפלו לייאוש
ומחלומי מתעוררת אני בצער
ומסביב לא גבעות ולא יער
ויושבת ונושאת מעלה כפיים
בתפילה אל היושב בשמיים
מגשים חלומות ועושה נפלאות
די לנו ממלחמות ומצומות
ותפילה חרישית וזועקת אני לוחשת
אנא ה' אני שבה ומבקשת
הזדמנות נוספת,רחם עלינו
בנה כבר את מקדשך.. מקדשנו
ונבוא בגיל ועיניים מייחלות
ונצעד ברגליים קלות מחוללות
זה ודאי יקרה בקרוב כל כך
... הרי לא תאכזב את בתך 

3 תגובות: